"בסופם של כל הדברים כולם ממתין היקארו דורודנגו, כדור בוץ מושלם שקוטרו כשמונה ס"מ. בליבתו: הבלתי נתפס" (ויליאם גיבסון, סופר ומסאי).
דוֹרוֹדְנְגוֹ הוא מדריך שימושי, ספר DIY המלווה בצילומים יפהפיים, אשר מתאר כל מה שצריך לדעת כדי להכין הִיקַארוֹ דוֹרוֹדְנְגוֹ - כדורי בוץ שמעוצבים בידיים לכדור מושלם ואחר כך עוברים ייבוש וליטוש עד ברק; זהו משחק מסורתי של ילדים יפנים (ותרגיל התלמדות להכשרת טייחים), שהתגלה מחדש כבילוי שלֵו, מדיטטיבי, עבור אנשים בכל גיל.
לפנינו אומנות פשוטה וסוחפת של עבודה בידיים עם אדמה מן הטבע, המַשרה זרימה, שלווה, מיינדפולנס. כל דורודנגו הוא תיעוד של מקום, זמן וטכניקה. גם זה שפניו נושאים צלקות או סדקים, יפה בדרכו שלו. וואבי סאבי טהור, שמשמעו "למצוא יופי בדברים לא מושלמים".
מחבר הספר, ברוס גרדנר, הוא מאסטר בתחום, שחקר את תולדות הדורודנגו ואת טכניקת היצירה שלו. העורכת המדעית של הספר, גלית סיון, גרה עם משפחתה בבית בוץ ומעבירה סדנאות להכנת כדורי בוץ.
מתוך פתח דבר, מאת העורכת המדעית של הספר, גלית סיון:
כשהתגלה בפני עולם הדורודנגו, התחוור לי שבתוך התרבות היפנית העשירה והמפותחת של בנייה ויצירה באדמה, מתקיים עולם שלם של משחקי ילדים בכדורי בוץ. נפקחו עיני. האומנות הזאת היא זיקוק של פשטוּת, היא משחק ילדים עם מתנות מפתיעות, ומפתיע מכול - היא מתאימה לחיים המודרניים כמו עקבה בבוץ לכף הרגל שטבעה אותה. יצירת הכדורים היא אומנות אדמה שכמעט לא צורכת מקום ומשאבים, די בשקית אדמה וכמה כלים שיש בכל מטבח ואפשר לעשות אותה גם בקומה 17.
מה מקורה של אומנות הדורודנגו היפנית? קשה לקבוע בוודאות. ידוע שאנומוטו-סן, אמן טיח מפורסם מטוקיו הידוע בגימורי האוטסו (Otsu - טייחי אדמה-סיד ממורקים) שלו, הוא שהחל ליצור את כדורי הדורודנגו בשנת 1980. בקרב תלמידיו ואמני טיח נחשב אנומוטו-סן לאבי הדורודנגו. אולם כיום מוכרת אומנות זו ברחבי העולם בזכותו של פרופסור פומיו קאיו מאוניברסיטת קיוטו, שהקים אותה לתחייה ביפן בשנה 1999 ובהמשך גילה אותה לעולם. דרכה חקר את הפסיכולוגיה של משחקי ילדים, ומשיעור פעיל בבתי ספר ביפן היא הפכה לטרנד עולמי [...]
[...] אין דרך ממשית להסביר את הדורודנגו.
דורודנגו צריך לעשות. המחשבה, הרעיון, התובנות - נובעים כולם מתוך העשייה ומעצם המגע המתמשך עם החומר.
