על עבודתם של כוריאוגרפים עכשוויים שחוללו תמורה בסצינת המחול באירופה ובארצות הברית מאז תחילת שנות התשעים של המאה העשרים בספרו של החוקר והדרמטוג האמריקאי אנדרה לפקי, המציע עדכון חשוב ורדיקלי לחשיבה המקובלת על המחול, וטוען כי הכרחי לחדש את המגע בין חקר המחול לפרקטיקות של האמנות הנסיָנִית ושל הפילוסופיה.
במחקר רחב יריעה מנתח לפקי את עבודתם של הכוריאוגרפים ורה מנטרו (פורטוגל), ז'רום בל (צרפת), קסבייה לה רואה (צרפת-גרמניה), חואן דומינגס (ספרד), טרישה בראון (ארצות הברית), לה ריבוט (ספרד) ושל אמני המיצג והאמנות החזותית ברוס נאומן (ארצות הברית) וויליאם פופ.ל (ארצות הברית).
באמצעות דיאלוג צלול ומפורש עם אמנות המופע, האמנויות החזותיות והתיאוריה הביקורתית של שלושים השנים האחרונות, דור הכוריאוגרפים החדש קורא תיגר על הבנת המחול באמצעות מיצוי מושג התנועה. עבודתם מבקשת להיקרא כהרחבות בהופעה של הפוליטיקה הרדיקלית הגלומה באמנות המופע, בתיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית והביקורתית, בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית ובחקר הגזע הביקורתי.
ב־31 בדצמבר 2000 פרסם הניו-יורק טיימס מאמר מאת עורכת המחול הבכירה אנה קיסלגוף בשם "חיבה מיוחדת לבלנשין, והרבה תקלות בִּילְט־אִין", סקירה של סצנת המחול הניו־יורקית לשנה שזה עתה הסתיימה. בנקודה מסוימת בטקסט קיסלגוף כותבת: "עיכובים ועצירות. קִראו לכך טרנד או טיק, אי־אפשר להתעלם מתדירותם הגוברת של רצפים מגומגמים בכוריאוגרפיה. צופים המחפשים זרימה או המשכיות תנועתית זכו להיצע זעום ביותר ברבות מהבכורות." לאחר שפירטה כמה מהכוריאוגרפים ה"מגמגמים", החל מדייוויד דורפמן הפועל בניו־יורק וכלה בוויליאם פורסייט, שפעל (אז) בפרנקפורט, סיכמה קיסלגוף: "הכול מאוד ‘היום’. אך מה בנוגע למחר?"
