ספרה עטור השבחים של הציירת הצרפתייה פאביאן וֶרְדִיֶה, על עשר שנות ההכשרה שלה בסין אצל מורי הקליגרפיה שהעבירו לה את סודות האמנות הסינית המסורתית וחוכמתה.
בראשית שנות השמונים של המאה העשרים, כשהיא בת עשרים, מוותרת וֶרְדִיֶה, סטודנטית מבריקה לאמנות, על מלגת לימודים מבטיחה בצרפת ועל חירות חיי המערב, ונוסעת לבד לסין הקומוניסטית בעקבות הדחף לחקור וללמוד את סודות הקליגרפיה והציור הסיני, שמהפכת התרבות המיטה עליהן חורבן. היא מוצאת עצמה זרה ואבודה בבית ספר לאמנות בחבל סצ'ואן, המונהג בידי המפלגה. היא מתמודדת עם מכשולי השפה והחשדנות של הסינים, עם הצפיפות, הדלות והלכלוך שסביבה, ומעל הכל - עם שיטות החקירה האכזריות של המפלגה.
בחור נידח, בתנאי הישרדות, היא מתוודעת אל אלה שהשלטון הפך את אמנותם לבזויה ונשכחת, ודחק אותם אל שולי החברה. בעודה מתנתקת לחלוטין מן המערב, היא נהיית בת-חסותם של גדולי האמנים, הנפתחים בפניה ומכניסים אותה ברזי הידע בן אלפי השנים. במסעה היא פוגשת את אהבת חייה, ובונה עצמה ללא פשרות כאמנית מוערכת בעלת שם עולמי.
בוקר אחד של חורף, אחרי חודשים ארוכים של תרגילים, התפרצתי לפני המורה שלי:
"זה לא הולך; אני כבר לא יודעת איפה אני נמצאת. בקיצור, אני כבר לא מבינה שום-כלום."
"יפה, יפה."
"אני לא יודעת לאן אני הולכת."
"יפה, יפה".
"אני אפילו כבר לא יודעת מי אני."
"עוד יותר טוב!"
"אני כבר לא יודעת להבחין בין 'האני' לבין 'הלא-כלום'."
"נהדר!"
ככל שזעמי גבר, כך גברה עליצותו, ופניו עטו הבעה של אושר ותדהמה. הוא אפילו ניתר במקומו מרוב שמחה בעיניים דומעות. אני המשכתי בשלי, מתייסרת בכאב פנימי, וחשבתי שלא הבין את דברי: "אחרי כל שנות האימון האלה, אני קולטת שאני עדיין בורה כמו קודם לנוכח היקום. לעולם לא אצליח לעשות את מה שאתה דורש ממני."
"כן, זה בדיוק הדבר," אמר ומחא כפיים בשמחה.
הוא רקד בעליצות בלתי מובנת. לרגע חשבתי שיצא מדעתו.
