שבויה במשימה

עם הזמן, השיחות עם מוחמד, הבן של בעל הבית, הופכות לשגרה. כמעט בכל יום אנחנו יושבים ומדברים. למרות שלכאורה השיחה היא בין שני אנשים שווים, כל אחד יודע בדיוק מי הוא: אני שבויה והוא טרוריסט ששולט באופן מוחלט בגורלי ובגורל משפחתי.
באחת השיחות אני אוזרת אומץ ומעיזה להביע כעס עצור על המחבלים שכבשו את בארי, רצחו חברים, שרפו, בזזו וחטפו אזרחים. אני אומרת לו: "אני לא יכולה לסבול את מה שמחבלי חמאס עשו בקיבוץ שלי וראיתי במו עיני". בתגובה הוא אומר משפט שלא מרפה ממני עד היום: "We are the same". אנחנו אותו דבר. אנחנו שומרים עליכם, והם רצחו וחטפו ושרפו את בני המשפחה והחברים שלכם. כל אחד עושה את התפקיד שהוטל עליו. אם היו בוחרים בי למשימה שלהם, הייתי מבצע אותה ללא היסוס.
משפט חזק. משפט אכזרי. משפט שבזמן השבי לא יכולתי לעכל את הרוע הגלום בו.
רק אחרי ששוחררתי נודע לי שבאותו יום שבו נחטפנו הם רצחו את אבשל, אהובי ואבי ילדי, את אחותי הקטנה לילך, את בן זוגה אביתר, ואת פול, המטפל שלו. רק אחרי ששוחררתי נודע לי ש־102 מאנשי הקהילה הקטנה שלנו בבארי נרצחו ושכל רכושנו וזיכרונותינו נשדדו או נשרפו. רק לאחר ששוחררנו, אחרי 50 ימים בשבי, נודע לי שטל, בעלה של בתי עדי, חטוף עדיין בעזה כמו עוד 210 בני ערובה.