העיר השחורה

...אוֹדיסאוּס הלך לאורך השביל המיוער, מכיוון המפרץ אל המקום שעליו הורתה לו אָתֵנָה. אבל הוא לא הגיע לשם. הוא נעלם!
האורח הלילי לחש את המילה האחרונה באימה כה רבה עד שקצוות שפמו המשוח בשעווה רטטו. על הכותפת הנושאת את החותם הקיסרי הבזיקה קרן אור מן המנורה.
אבסורד, חשב לעצמו אֵרָאסְט פֵּטְרוֹביץ'. הזיה. אתה יושב לך בחדר במלון, קורא ב"גן הדובדבנים", חוזר ומנסה שוב להבין מדוע כינה המחבר את המחזה העצוב להחריד הזה "קומדיה". לפתע פורץ פנימה מטורף במדי גנרל ומתחיל לקשקש הבלים. על אודיסאוס, על אתנה, על איזה "מַנְליכֵר" עם כוונת אופטית. כל הזמן שב ואומר: "אתה היחיד שמסוגל להציל את כבודו של חייל זקן". מעיניו הבולטות ניגרות דמעות. כאילו דמות מתוך מחזה צ'כובי מוקדם — מן התקופה שאנטון פאבלוביץ' עוד היה צעיר ובריא ונהג לחבר מערכונים למופעי ווֹדוויל — קמה לתחייה לפתע.