"פה יש מישהי שמרגע שיש פתרון סופי מתועש, היא שם ומספרת. היא לא יודעת שהיא בפתרון הסופי. אין לה מושג שהיא בשואה", אומרת חוקרת השואה פרופ' חנה יבלונקה, על אחת העדויות הייחודיות ביותר שיש בידינו על אודות אושוויץ: ספרה של יוליה שקודובה, אשר נשלחה לאושוויץ כבר במרס 1942, שרדה את תאי הגזים ואת צעדת המוות וכתבה את זכרונותיה זמן קצר אחר כך בשפה הסלובקית בשלוש שנים ללא שם - מסלובקיה לאושוויץ, הרואה אור עכשיו בעברית.
שקודובה נכנסה בשערי מחנה אושוויץ ב-27 במרס 1942 ברכבת ועליה 999 נשים צעירות מסלובקיה, שסברו שהגיעו למחנה עבודה לשהות בת שלושה חודשים. זכרונותיה מספקים הצצה נדירה אל קרביו של המחנה ואל חוויותיהם היומיומיות של הקורבנות היהודים, ובפרט אל חייהן של הנשים. כיצד פירשו את המראות והאירועים בזמן אמת? מתי ובאיזה אופן הבינו את מהותו של המקום שאליו הגיעו? איך עלה בידן לשרוד את התופת?
"היא רק יודעת שהיא במחנה ששמו אושווינצ'ים והיא מתארת מה היא רואה, מה היא מפרשת שהיא רואה", אומרת יבלונקה. "אף פעם לא היתה לנו האינפורמציה הזאת מהצד של הקורבן התמים שלא יודע דבר. קראתי את הספר ואמרתי לעצמי שאני לא יודעת כלום על אושוויץ... אני יושבת בזכות שקודובה יום ולילה, חיה ולומדת את אושוויץ, מצליבה אינפורמציות גרמניות עם זה ותוהה מתי הבנות האלו היו מסוגלות להגיד שהמקום הזה בעצם במהותו הוא מוות? כשהן באות אליו, כשצועקים להן לרדת מהרכבת, אין סלקציה, אין קעקוע, אין אקציה ואין בירקנאו".
סיפורה של שקודובה על אודות מי ששרדו באושוויץ-בירקנאו במשך שלוש שנים ארוכות הוא עדות ייחודית וחשובה מאין כמוה, והתרגום העברי כולל מבוא שכתבה פרופ' חנה יבלונקה.
מרס 1942. בבית כבר הופיעו פעמי האביב, אבל היום, ב-23 בחודש, אני מביטה מבעד לסורגי קרון הבהמות על השדות המושלגים. חוסר האוויר חונק את הגרון. מזה יממה שלמה אנחנו כאן, דחוסות זו ליד זו. מספרנו כה גדול, עד כי איננו יכולות לשבת. משאלתנו היחידה היא להגיע סוף־סוף ליעד כלשהו. בשום מקום לא יכול להיות גרוע יותר מאשר כאן בקרון, שאפילו לנשום לא ניתן בו.
סוף כל סוף הגענו ליעד. אחרי הדרך הנוראה, קבלת הפנים נוראה עוד יותר. צעקות, מכות. אנשי ס"ס מקיפים אותנו מכל עבר. את המיטלטלים עלינו להשאיר בקרון, ומיד נשמעת פקודה: "להסתדר בחמישיות!" למרבה המזל, באותו רגע אף אחת מאיתנו אינה יכולה לנחש שכך נצעד ימים, חודשים, שנים... אנחנו מצויות בשטח מגודר בתיל דוקרני, אך עדיין לא יודעות היכן. כשהוציאו אותנו מבתינו, הודיעו לנו שלוקחים אותנו לעבודה לחודשיים־שלושה חודשים לכל היותר. אנשי משמר הלינקה (Hlinkova Garda) הם שאמרו לנו זאת, ואנחנו האמנו להם. האדם מאמין בנקל לדברים שהוא משתוקק להם...
