היסטוריה מקוצרת של היקום, מהמפץ הגדול ועד ימינו, בספרו של דיוויד כריסטיאן, המזמין אותנו למסע פרוע ומרתק דרך 13.8 מיליארד השנים שאנו נוהגים לכנות "ההיסטוריה".
על ידי הפניית זרקור לאירועים מכוננים ולמגמות משפיעות, ובאמצעות שאלות מעמיקות כריסטיאן חושף את החוטים הסמויים שקושרים את הכול יחד, החל בהיווצרות כדור הארץ, עבור בהתפתחות החקלאות וכלה במלחמה גרעינית ובמה שמעבר לה. עם תובנות באשר לשחר היקום, תחילת החיים, הופעת האדם ומה שהעתיד עשוי להביא עמו, היסטוריה גדולה מעניק סיפור מסגרת חדש לקיומנו בקוסמוס.
רעיון כתיבתו של סיפור מוצא בן זמננו מרחף בחלל האוויר. מבחינתי, הוא החל בקורס על ההיסטוריה של הכול שהעברתי לראשונה באוניברסיטת מֶקווֹרִי בסידני ב־1989. ראיתי את הקורס הזה כדרך גישה אל תולדות האנושות. באותם ימים לימדתי וחקרתי היסטוריה רוסית וסובייטית, אבל ניקר בלבי החשש שמא הוראת ההיסטוריה של אומה או של אימפריה (ורוסיה היתה גם אומה וגם אימפריה) תביע את המסר הסמוי כאילו האנושות מפוצלת, ברמה הבסיסית ביותר, לשבטים שמתחרים אלה באלה. האם זה מסר שראוי להעביר בעולם שיש בו נשק גרעיני? הייתי תלמיד בבית הספר בימי משבר הטילים בקובה, ואני זוכר היטב כיצד חשבתי שכולנו עומדים על סף האפוקליפסה. כל הדברים היו צפויים להשמדה. זכור לי גם איך תהיתי אם יש "שם", בברית המועצות, ילדים מבוהלים בדיוק כמוני. אחרי ככלות הכול, גם הם בני אדם. בילדותי חייתי בניגריה, שם התעוררה בי תחושה עזה של קהילה אנושית יחידה, מגוונת עד מאוד, והתחושה הזאת התחזקה בנעורַי, כשהתחלתי ללמוד במכללה האטלנטית, שהיא בית ספר בינלאומי בדרום ויילס.
כעבור כמה עשרות שנים, כהיסטוריון מקצועי, התחלתי לשאול את עצמי כיצד אפשר להורות היסטוריה מאוחדת של האנושות. האם אצליח ללמד את המורשת המשותפת לכל בני האדם ולספר את הסיפור הזה במידה כלשהי של תפארת ויראה, כמו אלה שממלאות אותנו למקרא ההיסטוריות הלאומיות הגדולות? השתכנעתי שאנחנו זקוקים לסיפור שבו אבותינו הקדומים, הפליאוליתים והאיכרים הניאוליתים, יוכלו למלא תפקיד חשוב לא פחות מתפקידי השליטים, הכובשים והקיסרים, החולשים על חלק כה גדול של חקר ההיסטוריה.
