מפעם לפעם בא מישהו שיש לו אומץ להתבונן לתוך האין. לתוך הריק של עצמו, ושל העולם. זה נדיר, אבל זה קורה: אדם שכוחו במלים, בהומור, בזיכרון - עומד ומביט אל תוך המקום שבו אין יותר מלים, והומור וזיכרון.
"פיסות כתיבה", כך מכנה מארק סטרנד את ספרו האחרון (ה-18 במספר) שזכה לשבחים רבים.
כתיבה שהיא בין שיר לבין סיפור. בין התבוננות לבין אי-התבוננות. ודבר מוזר קורה אחרי שקוראים את פיסות הכתיבה הללו, ומרימים את העיניים מהדף: לרגע, העולם נראה אחרת. כי מישהו הרשה לעצמו להתבונן באינסוף, ואנחנו התבוננו איתו.
גבר ואשה שכבו במיטה. "רק עוד פעם אחת", אמר הגבר, "רק עוד פעם אחת".
"למה אתה כל הזמן אומר את זה?" אמרה האשה.
"כי אני רוצה שזה לא יגמר לעולם", אמר הגבר.
"מה אתה רוצה שלא יגמר?" אמרה האשה.
"זה", אמר הגבר, "זה שאני רוצה שזה לא יגמר לעולם".
