פרפר

המכה היתה כל כך קטלנית, שלקח לי שלוש עשרה שנים להתאושש ממנה. וזאת גם לא היתה סתם מכה, היו הרבה שותפים למכה הזאת. ב 26 באוקטובר 1931, בשמונה בבוקר, הוציאו אותי מתא המאסר בקוֹנסיֶרזֶ'רי, שהייתי כלוא בו שנה. הייתי מגולח למשעי, לבוש יפה בחליפה מחויטת, בחולצה לבנה ועניבת פרפר. ההופעה שלי היתה אלגנטית. הייתי בן עשרים וחמש ונראיתי בן עשרים. המראה ה״ג'נטלמני״ שלי עשה כנראה רושם על השוטרים. הם התנהגו אלי באדיבות ואפילו הורידו לי את האזיקים. ישבנו על שני ספסלים באולם ריק, חמישה שוטרים ואני. הדלת הובילה לאולם בית המשפט. זה היה בפָּאלֶה דֶה ז'וּסטיס, בית המשפט העליון בפאריז. מזג האוויר היה אפרורי. עמדו להאשים אותי ברצח. הסניגור שלי, עורך הדין רֶמוֹן אוּבֶּר, ניגש לברך אותי לשלום: ״אין להם שום ראיה ממשית נגדך, אני מאמין שנזוכה.״ ה״נזוכה״ הזה העלה בי חיוך. אפשר לחשוב שגם הוא נאשם ושגם הוא ייענש אם תהיה הרשעה. שומר אחד קרא לנו להיכנס. הדלתות נפתחו ונכנסתי לאולם ענקי, מוקף בארבעה שוטרים וסמל. כאילו כדי להכין אותי למכה, הכול היה צבוע בצבע דם: השטיחים, הווילונות, אפילו גלימות השופטים שעמדו לחרוץ את דיני היו אדומות.