"זהו סיפורה של לוליטה בטהרן, המתאר איך העניקה לוליטה צבע שונה לטהרן, ואיך טהרן עזרה להגדיר מחדש את הרומן שכתב נבוקוב ועשתה אותו ללוליטה הזאת, לוליטה שלנו", כותבת אזאר נאפיסי בפתח הממואר לקרוא את לוליטה בטהרן – שילוב של סיפור חיים, ביקורת ספרותית ומסמך חברתי נוקב, כאן בעטיפה חדשה לרגל צאת הסרט, בבימויו של ערן ריקליס ובכיכובה של גולשיפטה פרהאני, המבוסס על הספר שהיה לרב מכר בינלאומי מיד עם פרסומו ב-2003.
"כל מי שקורא ספרים חייב לקרוא את הספר הזה", קבעה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד על ספרה של נאפיסי, שבו היא מספרת על מעין "מועדון קריאה" שהקימה בסלון ביתה בטהרן ב-1995, לאחר שאולצה להתפטר ממשרתה כמרצה בכירה לספרות אנגלית באוניברסיטת טהרן בשל סירובה לעטות רעלה. שבע מתלמידותיה המצטיינות הוזמנו להשתתף במפגשים לדיון ביצירות הגדולות של הספרות הפרסית הקלסית ושל הספרות המערבית, אשר הוצאו אל מחוץ לחוק באיראן.
המפגשים, שהתקיימו במשך שנתיים עד לבריחתה של נפיסי לארצות הברית, אפשרו לנשים להסיר את רעלותיהן באופן מילולי ומטפורי ופיזי, ולבחון באומץ את ההשלכות החברתיות, התרבותיות, הפוליטיות והאישיות של החיים תחת משטר דכאני.
שנתיים ימים, כמעט בכל יום חמישי בבוקר, בכל מזג אוויר, הן באו לביתי, וכמעט בכל פעם לא יכולתי להתגבר על ההלם כשראיתי אותן משילות את גלימותיהן וצעיפיהן ההכרחיים ומתגלות בצבע פתאום. עם כניסתן לחדר ההוא הסירו תלמידותי לא רק את הצעיפים ואת הגלימות. בהדרגה זכתה כל אחת מהן בתווי מִתאר וצורה, ונעשתה הדמות האחת והיחידה שאין כמותה. עולמנו בחדר המגורים ההוא, שבחלונו ממוסגרים הרי אֶלבּוּרז האהובים עלי, נעשה לנו למקלט, ליקום עצמאי משלנו, המלגלג על המציאות של קלסתרים נבוכים בצעיפים שחורים בעיר הגדולה שהשתרעה למרגלותינו.
