עשרות מהטורים שכתב העיתונאי והפזמונאי עלי מוהר במדור מהנעשה בעירנו, שהחל להתפרסם בעיתון העיר בשנת 1984 – תחילה כטור בקצה העמוד שתדירות הופעתו אינה קבועה; אחר־כך כמדור דו־שבועי שהתפרס, בלוויית איור של עמוס בידרמן, על פני מחצית העמוד; אחר־כך גדל ותפס עמוד שלם, ולבסוף נעשה מדור שבועי המחזיק יותר מעמוד, ועם השנים נהפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות התל אביבית.
הספר מלווה באיוריו של עמוס בידרמן, ויש גם ספר המשך, עוד מהנעשה בעירנו, שבהקדמה לו כתב דורון רוזנבלום על עלי מוהר:
[...] הוא היה כותב מעודן ומתורבת, כמעט אנכרוניסטי במודע, במציאות שהלכה ונעשתה בוטה מאין כמוה. סביב כל פורענויותיה ועצבונותיה, משבריה ומלחמותיה, הוא פסע מעדנות, כמי שאינו בנוי לקרבות הרואיים, כמי שאינו רוצה להפריע למנוחת הציבור. ועם זאת – הרמיזות שבין השורות, הניואנסים הדקים, הזוטות העירוניות – כל אלה הצטברו למשמעות רבת־עצמה.
כי מה בסך הכול רצה, כרבים מבני דורו? לקושש לעצמו ולאחרים – לא, אפילו לא אוֹשר, בל נגזימה – אלא מעט שקט, נגיעה אחת רכה של שגרת חולין, קצת עקביות, טיפת המשכיות בין־דורית, איזו מעגליות עונתית, כבמתוקנות שבארצות. זה הכול. רק לחיות. סה טו. מה יש, אסור? וכי לא זו הייתה מטרת הציונות מלכתחילה?
בעמוד זה נעשה בדרך כלל מאמץ עיקש לדבוק באותן זוטות שבמקומות אחרים (ופעם גם אצלנו) הן מרכיבות את מה שמכונה בהיסח הדעת בכינוי 'החיים': עצים שונים, בעלי כלבים (וכלביהם), בת צחוק של מישהו, פינת רחוב בשמש, הילוכה המצודד של הגברת תלפיות, ריח קציצות מיטגנות הממלא את חדר המדרגות, שכנה ממול... צעיפים, צמרות, חלקותה המשוערת של איזו זרוע, ריח קלמנטינות, התחלה של חורף...
