"איך זה יכול להיות שהדמיון הספרותי [העברי] לא מייצר אף אמא שנשכבת מתחת לגלגלים של האוטובוס ואומרת, 'האוטובוס הזה לא ייצא והבן שלי לא ילך לצבא'? איך אנחנו לא מעיזים אפילו להעלות על הדעת את האופציה הזאת? איפה היא האמא הספרותית שתגיד, 'לא מעניין אותי מה אני צריכה לעשות, אני לא אתן לזה לקרות'?"
שאלות אלה הציגה דנה אולמרט בראיון עם צאת ספרה החדש, העוסק במופעיה של דמות אם החייל והלוחם בספרות העברית המודרנית. הספר בוחן את גלגוליה הספרותיים של דמות זאת, ששורשיה נעוצים בדמותה הארכיטיפית של "אם הבנים" מן המקורות היהודיים ובדמותה של האם הספרטנית של תרבות המערב. אולמרט חוקרת דמויות של אמהות לחיילים ואת העמדות שהן נוקטות ביחס לשירות הצבאי של בניהן החל בכתביהם של ברנר, ברדיצ'בסקי והמאירי, דרך שירתו של אלתרמן, וכלה ביצירות מאוחרות יותר של עמוס עוז, חנוך לוין, יהודית הנדל, אורלי קסטל־בלום ודויד גרוסמן.
בספר מוצעת קריאה ביקורתית גם בטקסטים לא בדיוניים, בהם ההספד שחיברה המשוררת יוכבד בת-מרים לזכר בנה שנהרג ב-1948 וקטעים מנאום של מרים פרץ, ששכלה שניים מבניה בעת שירותם הצבאי בלבנון ובעזה. עוד מתארת אולמרט את הופעתה, משנות התשעים של המאה העשרים ואילך, של דמות אם חדשה, ביקורתית ולעיתים אף מתנגדת, שהתעצבה בהשראת נשים שפעלו בתנועות המחאה סביב מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה.
הסוגיה המרכזית שנבחנת בספר היא שאלת מרחב הפעולה של אם החייל: מה מרשה הספרות העברית לדמויות של אימהות לחיילים לרצות או להתנגד לו? מה היא אוסרת עליהן לחשוב, לבטא ולעשות? מהן הסנקציות הסמויות והגלויות שמופעלות כלפי אימהות שמעזות לחרוג מן המקום שהוקצה להן?
ד"ר דנה אולמרט היא מרצה בכירה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ועורכת ספרי מקור בהוצאת אחוזת בית. ספרה הראשון בתנועת שפה עיקשת: כתיבה ואהבה בשירת המשוררות העבריות הראשונות זכה בפרס בהט מטעם אוניברסיטת חיפה וראה אור בשנת 2012.
"בני לא ישוב בלי להביא את הניצחון" - רבקה גובר, עם הבנים, 1953
"והיא אמרה שהם לא יקחו לה אותו הם לא יקחו אותו למלחמה, ונעמדה בדלת פשוט חוסמת להם עם הגוף שלה את הדלת".
יהודית הנדל, הר הטועים, 1991
