הדמוקרטיות הקדומות חזו קריסה והשתלטות של רודנים. זה קרה גם במאה העשרים. אנחנו איננו מחוסנים מפני איום זה, קובע ההיסטוריון האמריקאי טימותי סניידר בספר שכותרת המשנה שלו היא: עשרים לקחים מהמאה העשרים.
המבנה הפוליטי של הדמוקרטיות המודרניות מתמודד עם איומים חדשים, לא שונים בהרבה מאלה שניצלו הרודנויות של המאה העשרים. אנחנו איננו חכמים יותר ומחוסנים יותר מן האירופים שחזו בדמוקרטיה הנכנעת לפאשיזם, לנאציזם או לקומוניזם. היתרון היחיד שלנו הוא שאנחנו יכולים ללמוד מן הניסיון שלהם. סניידר מציג עשרים דרכים להבחין באיומים ולהימנע מהם. שיהיה לנו בהצלחה.
ההיסטוריה אינה חוזרת, ובכל זאת היא מלמדת. כשהאבות המייסדים התווכחו על החוקה האמריקנית, הם למדו מן ההיסטוריה שהכירו. מתוך דאגה שהרפובליקה הדמוקרטית שראו בעיני רוחם תקרוס, הם הגו בשקיעתן של דמוקרטיות ורפובליקות עתיקות, שהתדרדרו והיו לאוליגרכיות ולאימפריות. כפי שידעו, אריסטו התרה שאי־שוויון מוליד חוסר יציבות, ואילו אפלטון האמין שדמגוגים מנצלים את חופש הדיבור כדי לעלות לשלטון כרודנים. כאשר הקימו רפובליקה דמוקרטית שביסודה החוק ומיסדו מערכת של בקרות ואיזונים, ביקשו האבות המייסדים למנוע את הרוע שהם, כמו הפילוסופים הקדומים, כינו רודנות. הם התכוונו לתפיסת השלטון בכוח בידי יחיד או קבוצה, או למצב שבו השליטים עוקפים את החוק לתועלתם האישית. חלק גדול מן הדיון הפוליטי בארצות הברית בשנים שחלפו מאז נוגע לבעיית הרודנות בתוך החברה האמריקנית: דיכוי עבדים ונשים, לדוגמא.
