מסע העדות העצמית של המשוררת שרון אס נע בין שני קטבים אילמים: המקום בו תמה השפה והמקום בו עדיין אינה קיימת. בין דחף ההשמדה העצמית לבין ההיוולדות מחדש. מסעה בשירים הוא מסע גלמוד לחלוטין ומעניק למשוררת את זהותה וערכה, כשהיא נוגעת במעמקי השבר הפנימי, ובו זמנית מפיל אותה אל תהום האחרוּת שלה. השירה אוחזת וקושרת את שני קצוות ההפכים ומאפשרת את האיחוד והאיחוי החדש. שירת נתיני השמש, ספר שיריה השלישי של שרון אס, מהווה מבוא לשפה החדשה שתתגשם מתוך המסע : היא אוחזת באחיזת עומק מחלחל וביופי נדיר את הנפילה, והנפילה אוחזת בה כבסולם. בספר זה מעניקה המשוררת לקורא את מה שהעניקה לה השירה: היכולת לראות מבלי ליפול ולהישרף באור השמש העז.
