במלאת 75 שנים ליצירתו המכוננת של ג'.ר.ר. טולקין משנת 1937, שהקדימה את שר הטבעות - תרגום מ-2012 של יעל אכמון לפנטזיה עתירת הדמיון ורבת התלאות בכיכובו של בילבו באגינס, אחת הדמויות האהובות ביותר בספרות העולמית, היוצא בעל כורחו להרפתקה מסעירה.
בפתח הספר מסביר לנו טולקין:
מה הוא הוביט? אני מניח שבימינו יש צורך בתיאור הוביטים, מאחר שאלה הפכו נדירים, ונזהרים מחברת "האנשים הגדולים", כפי שהם מכנים אותנו. הוביטים הם (או היו) בריות קטנות שגובהן כמחצית גובהנו, קטנות אפילו מהגמדים המזוקנים. להוביטים אין זקנים. אין בהם כמעט שום דבר קסום, מלבד הקסם השגרתי שמסייע להם להיעלם בזריזות ובדממה כשטיפשים מגודלים כמוכם וכמוני עוברים בסביבה בצעד כבד ובמהומת פילים שהוביטים שומעים ממרחק רב. יש להם נטייה לבטן עגלגלה; חביבים עליהם בגדים צבעוניים (בעיקר ירוקים וכחולים); הם אינם נועלים נעליים משום שסוליות רגליהם עבות באופן טבעי וכפות רגליהם מצמחות שיער חום סמיך ומחמם, כמו השיער המתולתל שעל ראשיהם; יש להם אצבעות ארוכות, חומות וזריזות ופרצופים טובי-מזג, והם נוהגים לצחוק צחוק עמוק ועשיר (בעיקר אחרי ארוחת הערב, שהם אוכלים פעמיים ביום אם הדבר עולה בידם).
הספר תורגם לראשונה לעברית בשנת 1976 על ידי משה הנעמי. תרגום נוסף לעברית ומפורסם במיוחד של ההוביט הוא תרגום הטייסים, שראה אור ב-1977. התרגום הוא פרי מלאכתם של כמה מטייסי חיל האוויר שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה ונאסרו בכלא עבאסיה בקהיר. התרגום נעשה על מנת להעביר את זמנם בשבי וכדי לאפשר לחבריהם אשר לא קראו אנגלית ליהנות אף הם מיצירתו של טולקין.
במאורה באדמה גר לו הוביט. לא מאורה מגעילה, מרופשת וטחובה, מלאה שלשולים מתחפרים וריח בוץ, וגם לא מאורה יבשה, חשופה וחולית שאין בה מקום לשבת או דבר לאכול: זאת היתה מאורת הוביט, ומשמעות הדבר נוחות.
