ברן ולותין

במכתב שכתב אבי ב־16 ביולי 1964 נאמר: 

זרעי ניסיונותי לכתוב אגדות משל עצמי אשר יתאימו ללשונות הפרטיות שלי נמצאו בסיפורו הטרגי של קוּלֶרְבוֹ האומלל מן הקָלֶוָואלָה הפינית. הוא נותר כנושא חשוב באגדות העידן הראשון (שאותן אני מקווה לפרסם בשם הסילמריליון), אם כי בתור "ילדי הוּרִין" הוא השתנה כליל, מלבד הסוף המר והנמהר. הנקודה השנייה היתה הכתיבה "מתוך ראשי" של "מפלת גוֹנדוֹלִין", סיפורם של יִדְרִיל ואֵאָרֶנְדֶל, במהלך חופשת מחלה מהצבא ב־1917; ושל הגרסה המקורית ל"מעשה לוּתְיֵן טִינוּבִיאֵל ובֶּרֶן" מאוחר יותר באותה שנה. זה התבסס על חורשה קטנה ובה מעבה גדול של "רוש" (היו שם בלי ספק עוד צמחים רבים אחרים, קרובים אליו) בסמוך לרוּס שבהוֹלדֶרְנֶס, שם הוצבתי לזמן־מה בחיל המצב של ההַמְבֶּר.

 אבי ואמי נישאו במרס 1916, כשהוא היה בן עשרים וארבע והיא בת עשרים ושבע. הם התגוררו בתחילה בכפר גרֵייט הֵייוּוּד שבחבל סטפורדשייר; אבל הוא יצא לצרפת ולקרב על הסוֹם בתחילת יוני באותה שנה. אחרי שחלה, הוא נשלח בחזרה לאנגליה בתחילת נובמבר 1916; ובאביב של 1917 הוצב ביורקשייר. הגרסה הראשונית הזאת של מעשה טִינוּבִיאֵל, כפי שקרא לה, נכתבה ב־1917 ואינה קיימת עוד – ליתר דיוק, היא קיימת רק כרוח רפאים, בדמות כתב־יד כתוב בעיפרון, שנמחק כמעט כליל לרוב אורכו; על גביו הוא כתב את הנוסח המצוי בידינו כגרסה המוקדמת ביותר. מעשה טִינוּבִיאֵל היה אחד הסיפורים הכלולים בשלב המוקדם של עבודתו העיקרית של אבי על ה"מיתולוגיה" שלו, ספר הסיפורים האבודים – יצירה מסובכת מאין כמוה, שאותה ערכתי ופרסמתי כשני הכרכים הראשונים של תולדות הארץ התיכונה בשנים 1983–1984. אך הואיל והספר הנוכחי מוקדש במלואו להתפתחותה של אגדת בֶּרֶן ולוּתְיֵן, אפסח כאן כמעט על כל הרקע המוזר ועל קהל היעד של הסיפורים האבודים, שכן מעשה טִינוּבִיאֵל מנותק כמעט לגמרי מהרקע הזה.