ספרו האחרון של הפילוסוף היהודי־גרמני ארנסט קסירר (1874–1945), אשר התפרסם זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ותבוסת הנאצים, בו הוא מתמודד עם שאלת המיתוס הפוליטי, ומציג את הרקע הפילוסופי וההגותי להופעתם של המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים.
במרכז דיונו של קסירר עומד המאבק הפילוסופי בין התבונה והחשיבה הרציונלית של האדם לבין הכוחות והיסודות האי־רציונליים, המאיימים להשתלט עליו באמצעות מיתוסים פוליטיים. קסירר מגולל את ההיסטוריה הארוכה של המאבק הפילוסופי והפוליטי הזה, שתחילתה בהגות הפוליטית של אפלטון, המשכה דרך אוגוסטינוס ועליית הנצרות, הגותו של תומס אקווינס והגות ימי הביניים, וסופה בניקולו מקיאוולי בראשית העת החדשה.
חלקו האחרון של החיבור מוקדש למקומו של המיתוס בהגות של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים דרך עיון בתורותיהם של תומס קרלייל, ארתור דה גובינו וגאורג וילהלם פרידריך הגל.
בשלושים השנים האחרונות, בתקופה שבין מלחמות העולם הראשונה והשנייה, התנסינו לא רק במשבר חמור בחיינו הפוליטיים והחברתיים אלא גם בקשיים תאורטיים חדשים בתכלית. חווינו שינוי קיצוני בתבניות של המחשבה הפוליטית. שאלות חדשות הועלו, ותשובות חדשות ניתנו. בעיות שלא היו מוכּרות להוגי המאות השמונה עשרה והתשע עשרה הופיעו לפתע בקדמת הבמה. ייתכן כי המאפיין החשוב והמדאיג ביותר בהתפתחותה של המחשבה הפוליטית המודרנית הוא הופעתו של כוח חדש: הכוח של החשיבה המיתית. העליונות של החשיבה המיתית על פני זו הרציונלית בולטת בחלק מן המערכות הפוליטיות המודרניות. לאחר מאבק קצר ואלים נדמה שהמחשבה המיתית ניצחה באופן ברור ומובהק. כיצד היה ניצחון זה אפשרי? כיצד אנו יכולים לתת דין וחשבון על התופעה החדשה שהופיעה באורח כה פתאומי באופק הפוליטי שלנו, ושבמובן מה נראתה כמהַפּכת על ראשן את כל תפיסותינו הקודמות באשר לאופי של חיינו האינטלקטואליים והחברתיים?
