"סטיבן קינג ראוי לפרס נובל לספרות" היא כותרת רשימת הביקורת שפרסם עמרי הרצוג בהארץ על הולי – ספרו המי־יודע־כמה של מחבר ספרי האימה והמתח הפורה והמצליח ביותר בעולם.
בספר, שעלילתו מתרחשת על רקע ימי הקורונה בארצות הברית, אנו מתוודעים לדמויותיהם של חוקרת פרטית בגיל העמידה, שאֵם של צעירה שנעלמה שוכרת את שירותיה, ושל שני רוצחים סדרתיים לא שגרתיים: זוג פרופסורים בשנות השמונים לחייהם, המסתירים סוד אפל במרתף ביתם הוויקטוריאני המטופח.
"להבדיל מספריו המוקדמים יותר של קינג", כתב הרצוג בביקורת, "הולי כתוב באופן קליל יותר. הוא כולל כמובן סצינות מחרידות — יש להודות שלעולם לא אתבונן באותו האופן בנתח נא של כבד — אולם הן מוגשות באופן שנון ולעיתים אף קאמפי [...] קינג לועג לתקינות הפוליטית, לאליטות האקדמיות, לטראמפ ולתומכיו, לפרסים ספרותיים, למשטר התזונה האופנתי, ובעיקר ליחס החברתי המתנשא כלפי קשישים. בדומה לרוצחים האכזריים שהוא מתאר, כוחו עדיין במותניו".
הלילה הזה באוקטובר חמים יחסית לעונה, אבל הטפטוף הקל השאיר את כולם בבית, פרט לאדם אחד שלא ויתר על הריצה. שמו חוֹרחֶה קָסטרוֹ, והוא מרצה לכתיבה יוצרת ולספרות לטינו־אמריקאית במכללה המקומית. על אף מומחיותו, הוא אמריקאי מלידה. חורחה אוהב לומר לאנשים שהוא אמריקאי כמו פּאי דֶה מָנסאנָה, או פאי תפוחים.
