בתיכון שהם לומדים בו, קונל ומריאן מעמידים פנים שהם לא מכירים. הוא שחקן כדורגל נאה ופופולרי, היא מבודדת מחברים, גאה וחכמה. כאשר קונל נאלץ להמתין בביתה של מריאן לאמו, העובדת שם כעוזרת בית, מתחיל להירקם בין התיכוניסטים קשר שקשה להתכחש לו, אך שניהם נחושים להסתירו.
כעבור שנה, כשהם עוברים ללמוד בקולג' היוקרתי טריניטי בדבלין, מריאן דווקא מצליחה למצוא את מקומה ואילו קונל מדשדש, חסר ביטחון, בשוליים החברתיים של הקמפוס. שוב ושוב הם נמשכים ונרתעים זה מזה, עד שדבר-מה מעמת את שניהם ותובע מקונל לברר עם עצמו עד כמה הוא מוכן להרחיק לכת על מנת להציל את מריאן.
על מורכבותן של מערכות יחסים, על הפער בין הדימוי שאנו מציגים לעולם לבין רגשותינו האמיתיים ועל המחיר הכבד שפער זה גובה מאיתנו, ברומן של הסופרת האירית סאלי רוני, שהוכתרה כקול הספרותי הגדול הראשון של דור המילניום. אנשים נורמלים היה מועמד לפרס בוקר לשנת 2018.
קונל מצלצל בפעמון ומריאן פותחת את הדלת. היא כבר פשטה את הסוודר אבל נשארה בחולצת בית ספר ובחצאית, ולרגליה גרבונים בלבד.
אה, הַיי, הוא אומר.
תיכנס.
היא מסתובבת ומתחילה ללכת במסדרון. הוא סוגר את הדלת ועוקב אחריה. הם יורדים בכמה מדרגות למטבח, שָם אימו, לוריין, בדיוק מסירה את כפפות הגומי מידיה. מריאן מתיישבת בקפיצה על הדלפק ולוקחת צנצנת פתוחה של ממרח שוקולד, שבתוכה כפית.
מריאן בדיוק סיפרה לי שקיבלתם היום ציונים של בחינות המתכונת, אומרת לוריין.
קיבלנו בספרות, הוא אומר. שולחים בכל מקצוע בנפרד. רוצה ללכת?
לוריין מקפלת את הכפפות בקפידה ומניחה אותן מתחת לכיור. אחר כך היא שולפת את הסיכות משערה. קונל חושב שהיא יכלה לעשות את זה במכונית.
שמעתי שהצטיינת, היא אומרת.
הוא קיבל את הציון הכי גבוה בכיתה, אומרת מריאן.
כן, אומר קונל. גם מריאן קיבלה ציון גבוה. אפשר ללכת?
