שווים ושווים יותר הוא הרומן הראשון של הסופר, המחזאי והמתרגם המוערך ועטור הפרסים סמי מיכאל, אשר משום מה לא הוענק לו פרס ישראל לספרות. האם משום שכיהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח?
הרומן, שראה אור לראשונה בשנת 1974 בהוצאת בוסתן, מספר על אהבתם של אשכנזייה ויליד בגדד, על רקע חיי המעברות בישראל של שנות החמישים והשישים של המאה העשרים.
הרומן, ששמו מהדהד את המשפט המפורסם מספרו של ג'ורג' אורוול חוות החיות, עורר עם צאתו הדים רבים. בעיתון דבר, העיתון היומי של ההסתדרות הכללית, שייצג אז את שלטון מפא"י בתקשורת, נכתב עליו ב-1974: "זהו רומן הבא להזעיק ולזעזע את דעת הקהל על האפליה העדתית".
היינו כבר כמאה איש, מחכים לאוטובוס, מתייזעים בשמש-הבוקר, מניפים בידינו לגרש את הזבובים שהשכימו אף הם ליהנות מהזריחה ומאיתנו. מאה איש מתענים בציפיה – וחצי שעה תמימה חלפה ללא זכר לאוטובוס. התור גדל מרגע לרגע.
כשהבריקה שמשת האוטובוס במרחקי הכביש, אחזה ההתרגשות את כל המחכים. אחרונים דחקו בראשונים, הערבוביה הפכה למהומה כללית. ידיים הונפו – כאילו חששו שהנהג לא יבחין בתור הענקי; אה, כל כך התגמדנו והתבטלנו בעיני עצמנו, לאחר שהות כה קצרה במעברה! ואז – התחוור לנו שהאוטובוס אינו מאט כלל! לרגע נדמה כאילו הוא עשוי לעצור בסוף התור – אך מיד הגביר את התאוצה והמשיך הלאה כשהוא עוטף את כולנו בעננת אבק שהעלה משולי הכביש.
הכל נדחקו יחדיו – אולם מפלצת המתכת והזכוכית התעלמה מאיתנו בגבהות לבה... מישהו הספיק עוד לידות בעקבותיה אבן; באיזו הנאת-סיפוק שמעתי את הזכוכית מתנפצת ואת קריאת האימה מבפנים!מששקע ענן האבק, ראיתי את הגבר שחור-הזיפים הניצב לידי. עיניו נצצו – ולא ידעתי אם מחמת-האבק או במרירות-דמעות."הופכים את כולנו לחיות-פרא", אמר כמדבר אל עצמו – ומשמצא בי מאזין-סקרן הוסיף: "הנה... בבקשה – תראה!" ידו העלתה מכיסו את התלוש שקיבל בלשכה והניפה אותו מתחת לחוטמי, "מה כתוב כאן? מה קוראים לי – בבקשה: 'פועל שחור'... שחור... ואני רב, רב-בישראל!" עכשיו ידעתי שהיו אלה דמעות שזהרו בעיניו הרושפות, "רב-בישראל... עומד כאן וזורק אבנים כמו אחד הערלים!"
