בכתיבה תיעודית הנקראת כפרוזה, מספרת אריקה מאן – בתו של הסופר תומאס מאן, אשר גדלה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, גלתה ממנה, הפיצה בעולם מידע על המשטר הנאצי וניסתה לעורר אנשים לפעולה בזמן אמת – על שגרת החינוך ברייך השלישי, ומנסחת כתב אישום שחשף בזמן אמיתי את שטיפת המוח השיטתית של צעירי גרמניה.
"הספר עוסק בנושא מעורר קבס", כתב תומאס מאן בהקדמה לספר של בתו. "הוא מדבר, מתוך ידע רב ובאופן מבוסס היטב, על החינוך בגרמניה הנאצית — על מה שהנאציזם מכנה בשם 'חינוך'. אך למרבה המוזרות, הקורא בספר חווה את ההפך הגמור מקבס [...] הספר מציב אל מול המרושע, הכוזב, השלילי והמקומם את החיובי והצודק, את השפיות, הטוּב והאנושיות".
בית ספר לברברים – החינוך ברייך השלישי – שראה אור לראשונה ב-1938 באנגלית בארצות הברית, נמכר בעשרות אלפי עותקים והתפרסם בהמשך אותה השנה בהולנד גם בשפה הגרמנית – הוא הדוח התיעודי הראשון על השיטה שבאמצעותה ניסו הנאצים להנחיל לנוער הגרמני את הסגידה לפיהרר ול"קהילת העם" ועל שיטות ההוראה בגרמניה אחרי עליית הנאצים לשלטון. מאן משרטטת בספר תמונה בהירה, מעיקה ובוטה בישירותה על הדרכים שבהן הושפעו חיי הילדים בגרמניה בשלושה תחומים: המשפחה, בית הספר ותנועות הנוער.
"אריקה מאן תגדיר לימים את בית ספר לברברים בתור 'ספר לימוד פוליטי', וזוהי הגדרה שאין מוצדקת ממנה", נכתב על הספר באתר הוצאת אפרסמון, בה ראה אור בעברית גם ספר הסיפורים החשוב והמצוין של מאן, האורות כבים.
מתוך ההקדמה לספר, מאת תומאס מאן
הספר עוסק בנושא מעורר קבס; הוא מדבר, מתוך ידע רב ובאופן מבוסס היטב, על החינוך בגרמניה הנאצית — על מה שהנאציזם מכנה בשם "חינוך". אך למרבה המוזרות, הקורא בספר חווה את ההפך הגמור מקבס. החן שבזעמו ובתוגתו, החוש הנבון לקומדיה והלעג הדק שהבוז שבו עוטה נועדו להמיר רתיעה בהנאה; מעצם הווייתו, מחדוות לשונו ומזוך הביקורת שהוא כורך בה את התיעוד המתיש, הספר מציב אל מול המרושע, הכוזב, השלילי והמקומם את החיובי והצודק, את השפיות, הטוּב והאנושיות.
מתוך הפרולוג של אריקה מאן:
העיירה השווייצרית סנט גאלֶן קרובה מאוד לגבול הגרמני. לכן אני נפגשת שם עם גברת מ׳, שחצתה את הגבול מגרמניה כדי לשוחח איתי. אני מחנה את הפורד שלי מול מלון הֵכְט בכיכר המרכזית ואחת המכוניות צדה את עיני: זו מכונית גדולה, מרצדס בהירה, מלוכלכת, שהגיעה זה לא כבר מגרמניה — ממינכן, לפי לוחית הרישוי. המספר שעל הלוחית נמוך באופן בולט, מסוג המספרים שיש שם לפעמים לפקידי שלטון ולפעילים בכירים ב"מפלגה". למראה כלי הרכב אני נתקפת אי־שקט. אני יודעת שאסור לגברת מ׳ לדבר איתי, ונדרשת ממנה תעוזה להיראות בחברתי במלון הֵכט מסביר הפנים הזה. הדבר עלול להביא למעצרה כשתחזור הביתה למינכן, כי אני בוגדת במדינה. ליתר דיוק, כך מכנים שם אדם כמוני — אדם שאינו נוהג בשליטי הרייך השלישי בחרדת הכבוד הנדרשת, אדם שהעדיף להסיר את עצמו מתחום השפעתם ולעזוב — לכל מקום שריח הדם לא עז בו כל כך, לאמסטרדם, לפראג, לניו יורק, לסנט גאלן.
