האוכל מילא וממשיך למלא תפקיד מכונן בעיצוב התרבות שלנו ושל קודמינו. לכל מצרך במזווה יש סיפור היסטורי ותרבותי משלו - מפתיע, מאתגר, מפריך דעות קדומות, אך לעולם לא משעמם.
בספרה "מסע מסביב למזווה" מספרת דליה למדני, סופרת, עורכת ומראשונות עיתונות האוכל בישראל, 20 סיפורים כאלה, שזורים באנקדוטות משעשעות להפליא ובציטוטים מאלפים, על מיני מזונות, בהם דבש ומלח, תפוחי אדמה, עגבניות ועוד - על השימושים, האגדות והאמונות התפלות שנקשרו בהם.
"הלחם שאנו אוכלים מסמל את קו הגבול שבין רעב לשובע. חסרונו מוציא אנשים לרחובות ומעלה אותם על בריקדות. אין עוד מצרך מזון טעון כל־כך בסמלים ובדימויים: אנחנו מגלגלים על לשוננו לחם־חוק ולחם־חסד, לחם־תמיד ולחם־עוני, ונדים למסכן שנשבר מטה־לחמו או שהגיע עד פת־לחם.
לחם פירושו חיים. כך סבורים המצרים, הקוראים ללחם שלהם עיש, כלומר חיים. לפיתה הכפרית הם קוראים עיש בלדי, כינוי שפירושו לחם מקומי, אך מי שהפיוט שובה את לבו יכול למצוא בו משמעות של "חיי כפר". היוונים הקדומים קראו למצרים "אוכלי הלחם", ולא בכדי. ציורי הקברים במצרים העתיקה מתארים זריעה, קציר וטחינה של חיטה, וכן לישת בצק (ברגליים) ואפייה של לחם. בקברים מצריים נמצאו כיכרות לחם מסוגים אחדים, שנאפו לפני 3,500 שנה."
