עצב הראייה

את דרה הכרתי בצהרי יום סתווי; את האייל, בדיוק חמש שנים אחר כך. בצהרי היום שבהם נתקלתי בו בפעם הראשונה זרחה השמש כשיצאתי מהבית, אבל אז, בבת אחת, ניתך מבול בלי שום התראה. זה היה גשם תנכ"י של ממש, ובתוך כמה דקות נהפכו הרחובות הצרים של שכונת בֶּלגרָאנו לנהרות חלקלקים; הנשים התגודדו בפינות הרחוב, מחשבות היכן הכי כדאי להן לחצות את הכביש; אישה זקנה חבטה עם המטרייה שלה בדופן של אוטובוס שסירב לפתוח לה את הדלת, ובכניסות לבתי העסק צפו העובדים במים המלחכים את המדרכות ונחפזו להתקין את סכרי הברזל שקנו בעקבות השיטפון האחרון. אני הייתי אמורה להוציא קבוצת תיירים לסיור באוסף פרטי. בזה עסקתי באותם הימים. וזו לא הייתה עבודה רעה, אבל בזמן שחיכיתי ללקוחות שלי, חוסה תחת גגון של איזה בר, חלפה מונית קרוב מדי למדרכה ושטפה את השמלה הצהובה שלי. שלוש מכוניות אחר כך שכך הגשם באותה הפתאומיות שבה החל, ומבעד לטיפות האחרונות, שירדו באוויר כמו וילון חרוזים מזכוכית, הגיעה המונית של לקוחותיי. היו אלה בני זוג אמריקאים בגיל העמידה, היא בלבן והוא בשחור, והם היו מתוקתקים ויבשים כל כך, עד שנדמה כי הנהג בדיוק אסף אותם מהניקוי היבש.