"מה את עושה עם העיר הזאת שאת חלק ממנה? מה את אמורה להכיל ממנה? מה ההכרח להיות חלק ממנה?" שואלת איילת לילטי (שנולדה בבאר שבע, היגרה לתל אביב ומשם לפריז) בספרה חיית שכחה – יומן שוטטות פיוטי ברחובות פריז, שבו היא מנסה להבין מה קושר אותנו למקום שבו אנו זרים.
לפנינו מסע אישי ופוליטי – בשפה, במגדר, במעמד – הנכתב מן השוליים. פריז של הספר היא מרחב תודעתי של התבוננות. בעזרת צמצום העדשה והרחבתה נחשפת תודעת הדוברת, המשרטטת את העיר בשיטוטיה דרך תחנות אוטובוס, פרגמנטים תיאטרליים, סצנות קולנועיות, שוד במטרו ואפוריזמים של רֵנֶה שָׁאר.
כבר הרבה זמן אני חיה בפריז. הרבה יותר מהצפוי.
אני זוכרת שחברה שהגיעה לביקור מישראל שאלה אותי עם חיוך על השפתיים:
״אז פריז היא העיר שלך עכשיו?״ השאלה שלה צלצלה לי לא טוב. לא הבנתי את עניין השייכות. איך עיר בכלל שייכת? המטרופולין הזאת שמכילה מיליוני בני אדם ומתפרשת על פני עשרות קילומטרים, היא יצור הטרוקליטי חסר צורה. היא ההוכחה שאת לא שייכת.
