דור המפנה הוא ספר מקיף ויסודי, שבו מתארת יעל גילעת את השינויים הסגנוניים והתוכניים שהתחוללו באמנות הישראלית בשנות השמונים של המאה העשרים. הספר מציע בסיס מצוין לניתוח התרבות והאמנות של העשור, אשר מוצגות בהקשר רחב של תהליכים חברתיים ופוליטיים בישראל ובעולם כולו.
הספר חושף דור אמנים שנכפה עליו לפרק מיתוסים ולשבור פרדיגמות קודמות; דור של אמניות צעירות שפעלו בשדה גברי וכוחני; דור צעיר שהואשם בריאקציונריות ובחוסר תחכום, אך יצירתו התאפיינה במבע אמנותי ופוליטי עז ודרוך, דור שפעל בפרץ אנרגטי חסר תקדים, והאמנות עבורו היתה שדה פעולה מרובה ערוצים של המצאה, מחאה והתפכחות.
הספר כולל אפרטוס אקדמי ובו רשימת מקורות, כרונולוגיה של אירועים מרכזיים בעולם ובישראל, רשימת תערוכות (מקום, אמנים, אוצר/ת, נושא) ורשימה של אמנים, אוצרים, מבקרים וחוקרים מרכזיים שפעלו בתקופה שבה עוסק הספר.
"ספר חובה למי שמתעניין בתולדות האמנות הדי־עכשווית בישראל [...] למי שהתרבות הישראלית חשובה לה, ולמי שרוצה ללמוד איך כותבים ספר מחקר על ההיסטוריה הקרובה, הקריטית, באופן עשיר, מעשיר ומנומק (גלעד מלצר, הארץ).
לדור שנות ה-80 לא היו רק מאפיינים הקשריים, אלא שנוכחותו האינטנסיבית ורבת־ההיקף בעשייה האמנותית של אותן שנים הביאה לידי מפנים מדיומליים, סגנוניים ותמטיים שאימצו גם אחרים ובכך יצרו את רוח התקופה. התודעה הדורית התעצבה בצל מאורעות שנחוו כטראומה ברמה הקולקטיבית: שנות פרידה ותפנית בחברה הישראלית, שנים של תסיסה, משבר ואכזבה בקרב הקבוצות שאיבדו את מקומן ההגמוני בשדרה המרכזית של החברה הישראלית בזמן שקבוצות אחרות גיששו את דרכן ונאבקו על זכויותיהן. כל אלה באו לידי ביטוי לא רק במישור התמטי, אלא גם בהתארגנות מחודשת של שדות התרבות בכלל ושל האמנות בפרט.
בצילומים, מימין לשמאל:
דוד ריב, אחרי סברה ושתילה, 1982
לארי אברמסון, נבו, 1985.
