"אני מפחדת. אני מסתכלת. בכל מבט אני מודדת אם הבן שלי שמן, אם הבעל שלי שמן. אני מודדת את כולם. רנטגן על השומן. כל הזמן, כל הזמן. בכל פעם".
בספר שמנים מספרים אנשים בגילוי לב על עולמם הסודי: איך משחר ילדותם היו חשופים להתעמרות בגלל משקלם; איך חייהם נוהלו על ידי קילוגרמים וקלוריות; איך שנים על גבי שנים של דיאטות והליכים רפואיים פצעו את גופם ואת נפשם; ואיך מתקיימים תחת המבט המכאיב, הממיין אותם כפגומים.
קולם החשוף והצלול מציע פתח לתקווה, אפשרות לשפה אחרת, להתבוננות אחרת, לחברה אחרת, המסרבת לציית לחוקי היופי הדיאטטי ומכבדת את השונות הטבעית של הגוף האנושי.
איילת קלטר היא מנהלת מרכז שפת האכילה ללימוד וטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף. מחלוצות המאבק בארץ נגד אפליה על רקע משקל ופעילה לקידום חיים מלאים ובריאים בכל צורה וגודל.
מתוך המבוא: דיקטטורת הרזון
"תעמדי זקוף ותכניסי את הבטן" -ככה אמא שלי, שכל כך אהבה אותי, הייתה אומרת. אמא שלי הייתה בת זקונים במשפחה ירושלמית ותיקה. רבים מבני המשפחה שלה היו שמנים: הסבא, האבא, האמא, הדודים והדודות. הפחד הגדול של אמא שלי היה שאהיה שמנה כמותם. היא עשתה הכול כדי להציל אותי מהגורל המשפחתי. היא שמרה עליי בזמן שאני אוכלת, עקבה אחר תנועת המזלג, ספרה את הקציצות שבצלחת, קצבה את הממתקים, בעיקר את השוקולד, ומנתה את פרוסות הלחם. הכול רק כדי שלא אעלה במשקל. אמא שלי לא ידעה אז שאת מבנה הגוף שלי ירשתי מאבא. ואבא שלי היה רזה. רזה מאוד.
הייתי רזה, אבל האימה מפני השומן הושרשה בי. אני זוכרת קיץ אחד כשהייתי בת שמונה נסעתי לבלות את החופש בקיבוץ חפץ חיים אצל מלכה בת הדודה של אבי. לקראת סוף השבוע היא הכינה עוגת שוקולד ואמרה לי, "איילת, רוצה פרוסת עוגה?" ואני, שכל כך התאוויתי למתוק, השבתי, "אמא לא מרשה לי". מלכה הביטה בי בתימהון ואמרה, "אבל אמא לא פה". ואני הצבעתי על הראש שלי והשבתי, "היא פה, היא פה".
גדלתי בבית שמפחד מהשמנה. וכמו בהרבה בתים אחרים, בבית שלי דיברו בשפת הדיאטה. המאכלים חולקו לקטגוריות של מותר ואסור, משמין ולא משמין. השפה יצרה סדר במרחב המשפחתי והקנתה לו משמעות. יש הגבלות ויש חוקים ואמיתות. ידעתי איך צריך להתנהג עם אוכל, כמה ממנו לאכול (פחות מכפי שאני רוצה), מתי יש לאכול (כשמרשים) וממה לאכול (ממה שמותר). השפה לא הותירה הרבה חופש בחירה.
