עשרות שנים של שירות סדיר ומילואים הופכות ברבות הימים לאקטיבזם פוליטי שכולו התעוררות וחתירה תחת מוקדי סמכות וכוח עד הסוף המפתיע - זה, במשפט אחד, סיפורו הבלתי-אפשרי של ברגד, גיבור ספר הפרוזה הראשון של הצלם עודד ידעיה, מייסד ומנהל מכללת מנשר לאמנות.
ברגד, הקיבוצניק הקרבי חדור מוטיבציית ההשתלבות הוא עכשיו צלם, מבוגר מרוב המפגינים, הבוחן כל הזמן את מעמדו כצופה מן הצד. השבר, שמתחיל באופן לא-מודע כבר במהלך השירות הצבאי בלבנון ואחר כך בעזה, הופך להיות עמדה ממשית של ספק ושל צורך לבוא חשבון עם חוויות הבגידה, הפגיעה והרצון לקחת חלק ולהתקדם.
המעבר אל הצד השני והרצון לכפר על עבר, לשכוח ולהשתייך לקבוצה חדשה פוגשים חשדנות וכתף קרה שבבסיסן הבדלי גיל והיסטוריה. נדמה שהמצלמה, התלויה על כתפו של ברגד ונשלפת כל הזמן לתעד, היא לבדה אפשרות חדשה של מהות שלמה יותר; מהות הטומנת בחובה מעצם טבעה את הפיצול של ברגד כצופה-משתתף, חווה-מתעד.
תרגיל מודל לקראת מבצע אמיתי, הראשון שלו כמפקד. עוד לא ברור בדיוק מה יצטרכו לעשות שם — רק תצפית וצילום ממרחק בטוח, או אולי גם להכין פרצה בגדר, לראות אם יש מיקוש, לבדוק את קירות המבנה.
ניווט פשוט, קל ומהיר מביא אותם אל מבנה המשאבות שבחרו כמודל. הוא נעמד מאחורי שיח וסוקר במשקפת את המבנה וסביבתו, מאמץ את אישוניו במעבר מהאזורים החשוכים שבו נמצא המבנה, צמוד לצלע ההר מדרום לערוץ, אל צידו השני של הוואדי, המואר בפנסי מכוניות שגולשות במהירות בכביש ראשי. באמצע הדרך המובילה מהכביש אל מבנה המשאבות, חונה טנדר מוכר. אורות החניה דלוקים. קפלן יושב במושב הנהג, מכורבל במעיל, אור קלוש מאיר אותו ואת המפה שפרושה על ברכיו.
בחזית המבנה צועד הסמב"ץ הלוך וחזור, מתפקד כבּיוּם אויב — שומר משועמם.
