אולי הספר המרכזי והחשוב ביותר כיום בהבנת הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), המציע גישה מהפכנית לטיפול, אשר מתמקדת בגוף.
בספר סוקר הפסיכיאטר בסל ואן דר קולק, מבכירי החוקרים בתחום בעולם, את תולדות המחקר והטיפול בפוסט־טראומה בארבעים השנים האחרונות, ואת המחקר העדכני ביותר, שבמרכזו התזה ולפיה חשיפה לטראומה משפיעה על החוויה הגופנית של האדם ומושפעת ממנה.
הספר סוקר בצורה רחבה ועשירה את הידע העדכני על חשיפה לטראומה ועל טיפול בתגובות פוסט-טראומטיות, ומשלב בין תיאורי מקרה אנושיים, מרתקים ומרגשים לבין מחקרים קליניים רציניים ומעמיקים. הוא מסביר באופן בהיר את פעולת המוח, את האופן בו הטראומה נרשמת במוח ומשפיעה על הגוף, ואת היתרונות והחסרונות של גישות טיפוליות שונות.
ואן דר קולק מבקר את סדר העדיפויות הלקוי בעיניו של קובעי המדיניות בארצות הברית, ומציג את ערכן של תוכניות מניעה שעשויות לחסוך מיליארדים לציבור, שהיום נשפכים לשווא על קורבנות הטראומה המתמשכת, אם בתרופות, מרכזי טיפול ואשפוז, קצבאות סעד ונכות ובתי סוהר. הספר, שמגיע מלב־לבו של הממסד הרפואי, מציע גישה מהפכנית לטיפול בטראומה: לא [רק] תרופות פסיכיאטריות, לא [רק] ריפוי בדיבור (פסיכותרפיה קונבנציונאלית), אלא גם שילוב גישות שנתפסות בחלקן כ"אלטרנטיביות", ופונות לגוף: טכניקת EMDR, יוגה, מגע, מיינדפולנס ומדיטציה, נוירו־פידבק, ספורט ודרמה.
אין צורך להיות חייל קרבי או לבקר במחנה פליטים בסוריה או בקונגו כדי לפגוש בטראומה. טראומות קורות לנו, לחברינו, למשפחותינו ולשכנינו. מחקר של המרכז לבקרת מחלות ומניעתן הראה כי אחד מכל חמישה אמריקנים עבר התעללות מינית בילדותו; אחד מכל ארבעה הוכה על ידי הורה עד כדי השארת סימן על גופו; ואחד מכל שלושה זוגות מעורב באלימות גופנית. רבע מאיתנו גדל אצל קרובים אלכוהוליסטים, ואחד מתוך שמונה חזה באמו מּוּכָה.
כבני אנוש אנו שייכים למין חסין במיוחד. מקדמת דנא אנו שבים ומשתקמים ממלחמות אכזריות, מאין־ספור אסונות (טבעיים כמו גם מעשה ידי אדם) ומהאלימות והבגידה בחיינו הפרטיים. אך חוויות טראומטיות מטביעות את חותמן, בין שבקנה מידה נרחב (על ההיסטוריה והתרבות שלנו) ובין שקרוב יותר לבית, בתוך המשפחה, כשסודות אפלים מחלחלים בפעפוע סמוי ועוברים מדור לדור. הן גם מותירות עקבות בנפשותינו וברגשותינו, ביכולתנו לחוש שמחה ואינטימיות, ואפילו במערכות הביולוגיות והחיסוניות שלנו. טראומה משפיעה לא רק על מי שחשופים לה ישירות, אלא גם על הסובבים אותם. חיילים השבים הביתה מן הקרב עלולים לערער את משפחותיהם בהתקפי הזעם שלהם, בהיעדרותם הרגשית. בנות זוגם של גברים הסובלים מהפרעת דחק פוסט־טראומטית (להלן PTSD ) נוטות לסבול מדיכאון, וילדיהן של אמהות מדוכאות נמצאים בסיכון גבוה לגדול חסרי ביטחון וחרדים. חשיפה בילדות לאלימות במשפחה מקשה, לעתים קרובות, לבסס יחסי אֵמון יציבים בבגרות.
