על כתיבה, מלחמה ושלום, פוליטיקה, תרבות, ישראל והקיום היהודי באסופה דברים שבעל־פה, המביאה את קולו המשוחח, המרצה והנואם של הסופר והאינטלקטואל עמוס עוז, שהאמין כל חייו בהומניזם, בחֵירות האדם וביהדות חילונית.
האסופה כוללת שני ראיונות מוקדמים ומבחר של נאומים והרצאות שנשא עוז, החל בשנת 1964 (אז התראיין לראשונה, בגיל 25, לחיים יבין בקול ישראל, במסגרת סדרת תוכניות על אנשים צעירים בישראל) וכלה בההרצאה האחרונה מיוני 2018, חצי שנה לפני מותו. בכולם שלובים הספרות, הפובליציסטיקה והאקטיביזם זה בזה, ויחדיו הם מעניקים מבט מתמשך על תהליכי החשיבה של עמוס עוז, ועל האופן שבו הושפע מאירועים מכוננים ומניסיון החיים שצבר ("רק קנאים אינם משנים את דעתם", נהג לומר).
כותבות עורכות הספר, פניה עוז־זלצברגר וגפנית לסרי קוקיא:
בנאומו 'על אהבת הארץ' ('נאום חצבה') אמר ששום תרבות איננה מוזיאון. מותר לגעת, להזיז ולשנות. כך גם הכרך הזה, שלא נועד להיות יד זיכרון אלא חלק חי מרקמת השיחה הישראלית וגם היהודית. מותר להתווכח, מותר לשנות ולפתח, מותר לסתור ולהפריך. ישפטו הקוראות והקוראים את כוח ההישארות של דבריו של עוז, את גורל הצעותיו ותחזיותיו, ואת נגיעתה של מחשבתו במציאות חיינו בעת הזאת.
אני מדבר לא רק בזכות המבוכה, אני מדבר על חיוניות המבוכה. אני מדבר על ה... על ה... על העובדה שהמבוכה היא דבר מהותי בעצם. אני מדבר על זה שיש לפעמים מצבים אנושיים שאנחנו - בכל חוכמתנו, בכל אידיאולוגיותינו, בכל ניסוחינו, קטנים מהם. המצבים גדולים עלינו. ואוי למי שצריך להכריע במצבים אלה. וצריך להכריע בהם.
אבל אני מקווה שאותם אנשים שאנוסים להכריע במצבים כאלה, לא רק לכתוב עליהם סיפורים כי אם להכריע בהם, אותם אנשים יהיו אנשים שאינם רואים את הדברים ראייה פשטנית. אותם אנשים שהעולם איננו מחולק להם למועיל ומזיק, לטוב ורע — מפני שהעולם באמת איננו מחולק למועיל ומזיק, לטוב ורע.
