האיש שמחק את העולם

יום אחד הלכתי ברחוב עם הבת שלי, ואיש אחד נעמד בדרכי ולא נתן לי לעבור. אדם מבוגר, אפור שיער, מכובד למראה. עמד ולא נתן לי לעבור ונעץ בי עיניים. ניסיתי לחייך את חיוכי המנומס ולעבור אותו, אבל האיש זז ימינה, זז שמאלה, מביט בי כל הזמן בעיניים קודחות. הנחתי שהוא מסומם או משוגע או סתם אחת מהתופעות התל אביביות הללו שאפשר להסביר אם משקיעים בזה זמן, אבל למי יש זמן בשביל אנשים כאלה. עד שהוא אמר: "לא לא לא, אתה לא תתחמק ממני." ואז הוא נקב בשמי. "סליחה?" אמרתי. כל כך הפתיע אותי לשמוע את שמי יוצא מפיו, שכמעט החלקתי. המחשבה הראשונה היתה לאחוז היטב בידה של בתי הקטנה, להגן עליה מפניו של היצור הזה. "אל תעשה את עצמך שאתה לא מכיר אותי," אמר האיש בזעם כבוש. ליבי פעם במהירות. "אני מצטער, אני..." אמרתי, מנסה להבהיר לו שאינני מעמיד פנים, אלא באמת לא מזהה אותו. "דוידי," אמר האיש, שכנראה זה היה שמו, ואז חזר עליו, יותר בכעס, כאשר ראה שזה לא אומר לי כלום: "דוידי!" "סליחה, אנחנו מכירים?" "דוידי!" "אני מצטער, אני פשוט..." "דוידי!" הוא כמעט צעק, "הייתי אצלך בבית! עזרתי לך עם התמונות!"