הרוח העולה מסיפוריו של אהוד בנאי דומה לזו הנושבת בשיריו - רוח המסע, החיפוש, השאלה. למרות ה"התחזקות" המפורסמת שלו, שומר בנאי על התכונות שהפכו אותו לאחד מהיוצרים המוזיקליים האהובים בארץ: סקרנות, חמלה, תוגה עדינה, חיבה אל השונה ותמיד גם הומור עצמי.
בסיפוריו נע בנאי בין תחנות וזמנים שונים בחייו - מהצריף בקיבוץ בזמן השירות הצבאי, דרך שבילי עפר ואיכרים ישישים בכפרי יוון, בתי כנסת עתיקים באמסטרדם ואפילו בית כנסת אשכנזי אחד ברמת גן, בו בנאי עצמו משמש כגבאי. בין לבין נפרשת תמונת הארץ שהיתה ושהפכה להיות, אנשים שנגעו לרגע ונעלמו, זכרונות ורגעי מפתח. נוגע ללב, פשוט וישיר בכנותו, צועד בנאי לפי מפה פנימית וכדאי מאוד להצטרף אליו למסע.
"משהו מסתתר באדמה הזאת וצריך להתחיל לחפור. יש באוויר מוסיקה שצריכה להישמע. היו אלה ימי הביניים. אמצע שנות השבעים. לא מכבר חזרתי מרחוק והתכוונתי לצאת שוב, והפעם לא אל מעבר לים, אלא כאן בארץ ישראל. מדי פעם יצאתי לגיחות של יום או יומיים, כמרגל את הארץ, לראות לאן נושבת הרוח, איפה הכוכב שלי זורח. לא בדקתי מחירי דירות או אפשרויות עבודה, חיפשתי משהו אחר לגמרי שעדיין לא היה לי ברור, כמו אברם שיוצא מחרן לכיוון בלתי ידוע ומחכה לסימן: זה המקום."
