במשפחת בכר הכול מתחיל בחלומות. חלומותיה של הסבתא־נונה בכר באיסטנבול, שבהם קילפה את קליפת העולם כמו חבוש ענקי; חלומותיו של מוריס, בנה, שהלך ברגל מאיסטנבול לישראל ופתח בה בית דפוס; החלומות של הדוד יודה, המשורר שמתרגם את דון קיחוטה אבל אינו מפרסם דבר; ואלה גם חלומותיה של אנה, הציירת שרושמת את פניהם של קרוביה ושדווקא איתה, הנאמנה והאוהבת, אולי יחדל הכול. בית הדפוס המשפחתי הוא ליבו של הרומן. חיי כולם מתנקזים אל הדפוס, אלה האוהבים אותו אהבת נפש ואלה ששונאים את עצם קיומו.
הדַפָּסים חולף בין זמנים ומקומות - איסטנבול ותל אביב, פריז וירושלים. זהו רומן על משפחה ועל אנשים בודדים, על אינטלקטואלים וחולמים, על קנאי הלשון העברית והמתגעגעים ללשון הלדינו שכאילו נשכחה.
הדַפּסים הוא סיפור על עולם שנעלם ועל אהבה עמוקה לספרים, למילים ולאותיות העבריות.
זהו הרומן הראשון של רחל דנה פרוכטר, משוררת, עורכת ועיתונאית בעברה, בת למשפחת דפסים.
אסתר, נובמבר 1943
איסטנבול 1. ב-10 בנובמבר 1943, הלילה שבו נעלם מוריס, חלמה אסתר בכר שהיא מקלפת פיסות מקליפת העולם. כמה וכמה פעמים התעוררה במשך אותו הלילה, וכל אימת שנרדמה ניסתה להעמיק עוד את אחיזתה בפיטם, לייצב את רגליה על הקרקע ולקרוע מבשרו של אותו חבוש ענק. העולם היה מסוג החבושים העקשנים שקליפתם קשה. באחת מיקיצותיה באותו לילה נזכרה ששבע־עשרה שנה חלפו מאז שבנה מוריס נולד, ובכל אותן שנים לא קילפה חבושים. כשהיה מוריס תינוק ניסתה להתאים את שעות השינה שלה לשלו ולהחליף כמוהו בין לילה ליום, כך שבשעות הלילה ישבה אסתר על שרפרף קטן וקילפה חבושים. במשך שעות קילפה, בעיניים עצומות, ורקחה מהם ממתקים, ויזאק בעלה חילק אותם בשעות הצהריים לסוחרים בצ'ארצ'י, שחנויותיהם שָכנוּ בסמוך לבית המלאכה הקטן שלו.
