יהודה עמיחי (3 במאי 1924 - 22 בספטמבר 2000) היה משורר, סופר, מחזאי ומתרגם ישראלי. חתן פרס ישראל לשירה עברית, זכה באינספור פרסי שירה ישראליים ובינלאומיים, והיה מועמד כמה פעמים לפרס נובל לספרות.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם/ן על יהודה עמיחי:
יהודה עמיחי נולד לאביו פרידריך פפויפר ולאמו פרידה לבית ולהאוז, משפחה יהודית אורתודוקסית, ב-3 במאי 1924 בווירצבורג שבגרמניה. שמו המקורי, שניתן לו בברית המילה, היה לודוויג-יהודה פּפוֹיְפֶר (Ludwig-Yehuda Pfeuffer). לודוויג ביקר בגן היהודי של דודה בֶּלה, שפעל ברוח רעיונות החינוך המתקדמים של מריה מונטסורי, וסיים כיתה ו' בבית הספר היהודי.
"אני מאמין שילדות בחיקה של משפחה דתית, ובייחוד משפחה אורתודוקסית אדוקה, היא העשויה להוליד מתוכה משורר", כתב עמיחי בפרק אוטוביוגרפי על ילדוּתו, כשלוש שנים לפני מותו, "שהרי בחיקה של משפחה כזאת מתקיימים מצוות ואיסורים רבים המטילים על הילדות משא כבד של חובות ושל פחדים ומשרים עליה התרוממות רוח ורגשי אשם גם יחד. במשפחה כזאת מקפידים על זמני תפילות וחגים וימי צום עד שלא נותר זמן רב למשחקים חסרי תכלית".
על כריכת ספרו האחרון של עמיחי, פתוח סגור פתוח, מופיע צילום של חתיכת מצבה מקבר יהודי עתיק, שעליה חקוקה המילה "אמן", אשר פורקה מגדר שסבבה מנזר בווירצבורג, עיר הולדתו של עמיחי - גדר שהורכבה כולה משברי מצבות יהודיות שנותצו בימי הנאצים. את חתיכת המצבה קיבל עמיחי בשנת 1991 בווירצבורג, בעת מסע שורשים אליו יצא יחד עם אשתו חנה וילדיהם, דוד ועמנואלה. עם פרסום הספר, בשנת 1998, כתבה עליו המשוררת אגי משעול: "בעלמא, בית לתרבות עברית שבו אני מלמדת, נהוג לקרוא לספר השירים הזה 'הסידור של החילונים' [...] זהו הספר הבשל ביותר שלו, ספר הצוואה והמצבה שלו, המלא חסד ואהבת אדם [...] אני אוהבת את עמיחי, כי אין כמעט מצב אנושי שאין לו ביטוי בשירים האלה, שהמילה 'אמן' חוזרת ומסיימת אותם כהרכנת ראש".
בשנת 1936 החליטה משפחת פפויפר המורחבת לעלות לארץ ישראל, כשעדיין יכלו לקחת את רכושם. המשפחה התגוררה בפתח תקווה כשנה ואחר כך עברה לירושלים, שם התגורר עמיחי עד סוף ימיו.
ברשימה שהתפרסמה בהארץ ב-2020, כתב בנו, דוד עמיחי, כי אביו התוודע לשירה המודרנית במצרים, כאשר הוצב לשרת שם בחיל ההנדסה של הצבא הבריטי, אליו התגייס ב-1943. ספרייה ניידת של הצבא הבריטי התהפכה בחולות והחייל הצעיר מצא בה אנתולוגיית שירה ובה יצירות מאת אודן, אליוט, דילן תומס ועוד. עד לאותו רגע במדבר, העיד עמיחי, הוא לא כתב שירה. המפגש הראשון עם משוררים אלה שינה את חייו. ד"ר עידו בסוק, מחבר הביוגרפיה ספקות ואהבות: יהודה עמיחי - חיים, מוסיף כי היתה זו האנתולוגיה The Faber Book of Modern Verse בעריכת Michael Roberts, שכללה גם שירים מאת הופקינס, ייטס ופאונד.
ברשימה שפרסם בהארץ במלאת עשרים שנה למותו של עמיחי, כתב דן לאור כי את השיר הראשון שלו, במוצאי החופש, פרסם יהודה פפויפר ב-18 בינואר 1945, כאשר היה חייל בצבא הבריטי במצרים, בדו־שבועון ארץ ישראלי לענייני חברה ותרבות בשם הגלגל. היה זה שיר בן 14 שורות, לכאורה סונטה, שבו תיאר הכותב את החזרה אל השיגרה הצבאית לאחר כמה ימי חופש בדימויים שנטל מטקס ההבדלה המסורתי הנערך בצאת השבת, דפוס פעולה שיחזור על עצמו בעתיד ברבים משירי עמיחי: "דּוּמָם, הִדְלַקְתִּי נֵר. זֶה נֵר מַבְדִּיל / בֵּין קֹדֶשׁ הַחֹפֶשׁ וּבֵין הַחֹל / אוֹר טוֹב הָיָה. יַזְכִּיר אַהֲבָה וְגִיל, / מֵחַג נַפְשִׁי, יָמִים בְּרוּכִים בַּכֹּל". לדברי לאור, עמיחי זכר היטב פרסום זה, אך לא ייחס לו חשיבות.
במלחמת 1948 עמיחי שירת כלוחם בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, והשתתף בין השאר בקרב חוליקאת הקשה, שבו נהרג חברו ומפקדו חיים (דיקי) לקסברגר. עמיחי כתב עליו לא מעט, בין השאר בשיר הקינה המפורסם גשם בשדה קרב שהתפרסם בקובץ שיריו הראשון, עכשיו ובימים האחרים, וזכה להערכה גורפת מצד מבקרי ספרות ומשוררים: "שיר קטן-בכמותו וגדול-באיכותו [...] מי שחיבר את השורות הספורות והנפלאות האלו – חסדה של שירה משוך אליו", כתב עליו משה דור; "הישג נדיר בשירת המלחמה שלנו", כתב עליו נתן זך.
הסופר מאיר שלו סיפר שלפני מותו של עמיחי, הוא ביקש ממנו לקחת אותו לטיול פרידה ברחבי הארץ. "עמיחי רצה להגיע למצפה מכוור במדבר יהודה, שזכר אותו ממסעות הפלמ"ח; לאזור קיבוץ גת, שם נלחם במלחמת השחרור; ולמושב שדה יעקב בעמק יזרעאל, שבו עבד בנערותו. הספקנו רק את שני הטיולים הראשונים בטרם נפטר. הם היו מאוד מיוחדים עבורי. בסוף הטיול השני, כשחזרנו מאתרי הקרבות שלו, הורדתי אותו עם כיסא הגלגלים ליד הבית, הוא חיבק אותי ואמר: 'עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זו אהבה'. אמרתי לו: 'כבר עכשיו אני אומר לך שאגנוב את המשפט הזה לאחד הרומנים שלי'. ואכן, השתמשתי בזה בפונטנלה".
ספרו הראשון של עמיחי, עכשיו ובימים האחרים, אחד מן הספרים החשובים בתולדות השירה הישראלית, שסימן בזמן פרסומו מהפכה דורית וסגנונית בשירה בעברית, ראה אור ב-1955 בהוצאת הספרים של קבוצת לקראת בעריכה "מזערית" של המשורר והעורך נתן זך. לדברי זך, הוא חיפש חומר מתאים לחוברות שבעריכתו, ונודע לו על פרס שזכה בו הסטודנט לספרות ומקרא יהודה עמיחי, על שיר שכתב בתחרות ששפט בה המשורר יצחק שליו, והשאר היסטוריה. את הוצאת הספר - "500 לירות. זה היה סכום לא קטן באותם הימים", סיפר עמיחי בראיון - מימן חותנו אז של עמיחי, מהמייסדים והבעלים של חברת התרופות צֳרי שהתמזגה עם השנים עם חברת טבע.
ליהודה עמיחי מעולם לא היה מחשב ואפילו לא מכונת כתיבה. הוא כתב את כל שיריו וספריו בכתב יד, וטען ששירים צריכים להיכתב באותה העט שבה אדם ממלא טפסים וחותם על צ׳ק. בשיחה עם המשורר רוני סומק אמר עמיחי: "העברית הייתה פעם שפת הרחוב של האלוהים והיום אני אומר בה דברי אהבה קדושים. ובכלל, באותו עט שבו אני כותב שיר אני חותם על טופס מס הכנסה".
באחת ממסותיו כתב עמיחי: "המשורר כאילו אורז את מילותיהם של האנשים הרגילים, את נסיונותיהם מחדש, ומניחם בקופסה נאה ובעטיפה יפה – ומפתיע אותם. הם פותחים את השיר כמו מתנה, והם אינם יודעים שבתוך המתנה המילים הן שלהם, ומפיהם לקח אותן המשורר, ורק סידר אותן קצת, בצורה נאה".
את המהפכה שחוללה שירת עמיחי סיכם המשורר נתן יונתן במילים: "הסכנה של השירה היא להיות מליצית ומתה, ועמיחי הציל אותה במובנים רבים מכליה. הוא החזיר אותה לחיים על ידי הנשמה מפה לפה, של אדם אחד לתוך החיים".
עידו בסוק מספר כי בשבוע השני של ינואר 1962 נערך בבית ליסין ערב חד פעמי, לציון עשר שנים להופעת החוברת הראשונה של לקראת, שהודפסה בסטנסיל בחמישים עותקים: שלושת גדולי השירה של מה שמכונה "דור המדינה" - יהודה עמיחי־פפויפר (יליד 1924), נתן זך־זייטלבך (יליד 1930) ודוד אבידן־מוריץ (יליד 1934) - התייצבו לקרוא משיריהם ולשוחח עם קהל, לראשונה ולאחרונה בחייהם על בימה אחת יחד. הסיבה לדיווחים העיתונאיים הנרחבים יחסית על הערב הזה קשורה בכמות הלא צפויה של מאזינים שנדחקו אל האולם והצטופפו על מדרגותיו, ובגילם הצעיר במיוחד של אלה. על פי הערכתו של העיתונאי מיכאל אוהד, שדיווח על הערב לעיתון דבר, הגיל הממוצע היה 20 והיו באולם יותר נערות מנערים. עמיחי סיפר באותו ערב כי בגיל צעיר יותר חשב כי משוררים יושבים מדי יום וקוראים זה באוזני זה שירים.
עמיחי נישא פעמיים והביא לעולם שלושה ילדים: רון מרעייתו הראשונה תמר, דוד ועמנואלה מאלמנתו חנה. לכל אחד מילדיו כתב עמיחי ספר ילדים: ספרו הראשון, מה שקרה לרוני בניו-יורק, הוא סיפור בשירים על החוויות של רוני - מהטיסה, דרך גורדי השחקים והרכבות התחתיות, ועד החזרה ושיתוף האורחים בכל מה שעשה וראה. עמיחי גם אייר את הספר. ספרו השני, הזנב השמן של הנומה, בנוי משבעה שערים, על פי ימות השבוע, והשירים בו מתעדים אפיזודות קטנות משגרת יומו של בנו דוד, דדי: בדרך לגן, בסצינת האמבטיה היומית, עם קבלת "מיטה של גדולים", ועוד ועוד; ספרו השלישי, ספר הלילה הגדול, מספר על בתו עמנואלה, ובנוי כסיפור בהמשכים המתרחש מדי לילה (וְכָל מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁבַּלַּיְלָה לא קוֹרֶה דָּבָר, יִשְׁמַע עַכְשָׁיו עַל מַה שֶּׁקּוֹרֶה לְעִמָּנוּאֵלָה. וֶהֱיוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר עַל כָּל הַלֵּילוֹת, בָּחַרְנוּ שָׁבוּעַ שָׁלֵם שֶׁל לֵילוֹת: שָׁבוּעַ יָמִים – שָׁבוּעַ לֵילוֹת).
"הייתה לי ילדות מאוד שמחה. אבא לימד והיה הרבה בבית. אבל זה לא הרגיש מיוחד. זה היה בית רגיל", סיפר בנו של עמיחי, דוד עמיחי, בראיון עיתונאי. "הוא היה מחכה לנו כשחזרנו מבית הספר ומכין לנו את הפירה המפורסם שלו עם גבינת משולשים וכבר מבחוץ הרחנו את הריח. היינו מטיילים המון בהרי ירושלים והוא היה מוציא פתק ומתחיל לכתוב. אחרי שהוא נפטר הייתה הלוויה ממלכתית, ופתאום הבנו איזו דמות ציבורית הוא היה".
בראיון עיתונאי אחר סיפרה בתו, הבמאית והכוריאוגרפית עמנואלה עמיחי, שאביה רקד איתה בסלון כשהייתה ילדה. "הוא מאוד אהב לרקוד, ואני למדתי בלט, אז היינו שמים מוזיקה קלאסית בסלון ורוקדים [...] לא היה לו רישיון נהיגה והוא סירב לעלות על הכביש, אז הלכנו ברגל המון, ולפעמים, תוך כדי הליכה, הוא היה שולף פתק וכותב [...] לשירה לא היה מקום מקודש בבית, היא הייתה פשוט חלק מהחיים". באותו ראיון גם סיפרה עמנואלה כי "כשהוא היה צעיר הוא התעסק באיגרוף".
בראיון משנת 1982, לאחר שזכה בפרס ישראל, אמר עמיחי: "ילדיי נולדו לי בגיל מאוחר מאוד ואני בדרך זו מנסה לרמות את מלאך המוות. אני תמיד הרי יכול לומר לו: אתה לא תיקח אבא לילדים כל כך קטנים, נכון"?
באתר הרשמי של עמיחי בפייסבוק, שהקימו בני משפחתו, מסופר כי מתישהו בשנות השמונים של המאה העשרים, כאשר מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון כמנהיג ברית המועצות, המליטה החתולה של משפחת עמיחי. "בעוד ששאר הגורים נמסרו לאימוץ, החלטנו להשאיר גור אחד נעים הליכות ודק גזרה אצלנו. מיד פרץ ויכוח על שמו של החבר החדש במשפחתנו ויהודה הציע שנקרא לגור: גור(בצ'וב). מיד קיבלנו את ההצעה ולמרות יחסים מתוחים בין יהודה לרכש החדש של משפחת עמיחי וההתחנפויות של גורבצ'וב ליהודה, היחסים נשארו תקינים אך לעיתים מתוחים".
בדף הפייסבוק, סיפר בראיון עיתונאי בנו של עמיחי, דוד, "אנחנו מקבלים הודעות מרגשות להפליא. אנשים שקראו לילדים שלהם על שמו, או מישהי שחקקה שיר שלו על המצבה של אבא שלה. מישהי סיפרה לנו שהייתה דיכאונית וחשבה להתאבד, והשירים שלו החזיקו אותה בחיים ונתנו לה כוחות חדשים. וזה משמח כי כמו שאבא האמין שהשירה לא צריכה להיכתב בשפה מליצית וגבוהה אלא בשפת היומיום, הוא רצה שהיא תיגע בכולם ושאנשים ישתמשו בה".
במהלך האינתיפאדה הראשונה, בפברואר 1988, פרסם עמיחי יחד עם עמוס עוז, א.ב. יהושע ועמוס איילון מכתב בניו יורק טיימס, בו קראו הסופרים ליהודי ארצות הברית להביע את דעתם בקול על מדיניות ישראל בשטחים הכבושים.
יצחק רבין הזמין ב-1994 את עמיחי כאורחו האישי לטקס הענקת פרס נובל לשלום, שבו זכה עם שמעון פרס ויאסר ערפאת בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו. בנאומו בטקס הזכיר רבין כי עמיחי נמצא באולם, וציטט את הבית הראשון של שירו אלוהים מרחם על ילדי הגן: אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן,/ פָּחוֹת מִזֶּה עַל יַלְדֵי בֵּית הַסֵּפֶר./ וְעַל הַגְּדוֹלִים לֹא יְרַחֵם עוֹד,/ יַשְׁאִירָם לְבַדָּם,/ וְלִפְעָמִים יִצְטָרְכוּ לִזְחֹל עַל אַרְבַּע/ בַּחוֹל הַלּוֹהֵט/ כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְתַחֲנַת הָאִסּוּף/ וְהֵם שׁוֹתְתֵי דָּם.
עמיחי הוא המשורר הישראלי המתורגם ביותר והידוע ביותר בעולם, ונחשב לאחד המשוררים הבולטים והחשובים במחצית השנייה של המאה העשרים. ספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, והוא זכה בהכרה בינלאומית רחבה ובאינספור פרסים וכיבודים בארץ ובעולם, בהם פרס שלונסקי (1957) על ספרו הראשון, עכשיו ובימים האחרים, פרס ברנר (1969) על ספרו עכשיו ברעש, פרס אקו"ם (1970), פרס ביאליק (1976), פרס ירושלים (1982), פרס וירצברג לתרבות בגרמניה (1981), פרס עגנון (1986), פרס יריד הספרים הבינלאומי בצרפת (Malraux prize, 1994), Literay Lion Award בניו יורק (1994), פרס הפסטיבל הבינלאומי לשירה במקדוניה (Macedonia's Golden Wreath, 1995), פרס אביר השירה על שם ביורנסון בנורווגיה (1996) - וכמובן פרס ישראל לשנת 1982. עמיחי היה מועמד כמה פעמים לפרס נובל לספרות, ויש הטוענים כי לא זכה בו מסיבות פוליטיות.
באפריל 2020, לכבוד חג הפסח, שיתפה השחקנית נטלי פורטמן ברשתות החברתיות את שירו של עמיחי, הרהורי ליל הסדר. שנה לאחר מכן, בראיון למגזין Elle, כאשר נשאלה על הספרים האהובים עליה, ענתה פורטמן שהספר שהיא חוזרת אליו שוב ושוב הוא Poems of Jerusalem של עמיחי. ב-22 בספטמבר 2022 בחרה לברך בשנה טובה את תשעה מיליון עוקביה באינסטגרם עם שירו של עמיחי, ערב ראש השנה.
שלמה ארצי כבש את מצעד הפזמונים ב-1972 עם השיר דרך שתי נקודות של יהודה עמיחי, שהיה המשורר הישראלי המולחן ביותר בעולם ומהמשוררים המולחנים ביותר בישראל. אינספור משיריו הולחנו, ויצירות מוזיקליות נכתבו ובוצעו על פי שיריו בארץ ובעולם, בין השאר על ידי נורית גלרון, שלמה יידוב, שלמה גרוניך, מתי כספי, חנן יובל, יהודית רביץ, יהודה פוליקר, שי צברי, נתן סלור, ברי סחרוף, אלון עדר, קרן פלס, יוסי בנאי, קרני פוסטל, ישראל גוריון ואסף אמדורסקי, גידי גוב ומוני אמריליו. בראיון עיתונאי התייחסה לכך בתו, עמנואלה: "אבא מאוד אהב את העובדה שמוזיקאים רוצים להלחין את שיריו. הוא תמיד נתן לכל מלחין או להקה לקחת את השירים ולעשות בהם כרצונם. הוא בעצמו אמר שמרגע שהשיר יוצא לעולם – הוא פתוח לכל פרשנות".
"אם אלוהים היה יהודי – הייתי מפטר אותו... תראי מה שהוא עשה לעם היהודי", אמר עמיחי בראיון הטלוויזיוני האחרון שהעניק לפני מותו, בשנת 2000, לאבירמה גולן. על יחסו לדת כתב בפרק אוטוביוגרפי על ילדוּתו, כשלוש שנים לפני מותו: "אני באופן אישי שרוי במעין שביתת נשק עם הדת. אני בהחלט מתכוון לשביתת נשק ולא לשלום. ליהדות היה תמיד הכוח החיוני להתפתחות, בלי לאבד את הגרעין שלה. לפיכך היא מסוגלת להכיל את הכל ללא דאגה".
יהודה עמיחי נפטר בירושלים ב-22 בספטמבר 2000 ממחלת הסרטן. הוא היה בן 76, והובא למנוחות בהלוויה ממלכתית בבית הקברות סנהדריה בירושלים, שבה השתתפו נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת, וכמובן בני משפחה, משוררות ומשוררים. הטקס נפתח בהקראת אֶל מָלֵא רַחֲמִים של עמיחי (אֶל מָלֵא רַחֲמִים, / אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים / הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ). ולאחר מכן שרה יהודית רביץ את שירו של עמיחי בגן מוקסם.
במלאת שנה למות עמיחי, בספטמבר 2001, הוציא דואר ישראל בול לזכרו, וכשנה לאחר מכן נוסד פרס יהודה עמיחי לשירה עברית, המחולק מדי שנה על ידי משרד התרבות והספורט ועיריית ירושלים. בין הזוכים בפרס היוקרתי: שמעון בוזגלו, דורי מנור, נורית זרחי, ש. שפרה, אסתר אטינגר, רוני סומק, שבא סלהוב, אגי משעול, דורית ויסמן, מרדכי גלדמן, שמעון אדף, חדווה הרכבי, יצחק לאור, ישראל נטע, חמוטל בר-יוסף, צבי עצמון, חביבה פדיה, רבקה מרים, מואיז בן הראש, שרון אס, ארז ביטון, בכל סרלואי.
הארכיון הספרותי של עמיחי נמכר לאוניברסיטת ייל והופקד בספרייה לספרים עתיקים וכתבי יד של המחלקה לשירה עולמית.
בספטמבר 2020 נצפה רגע נדיר של אחדות בכנסת ישראל, כאשר לציון עשרים שנה למותו של עמיחי קראו משיריו מעל דוכן המליאה חברי כנסת ממפלגות שונות, בהן הליכוד, כחול לבן, ש״ס, יש עתיד וימינה.
