ספר שישי בסדרה נהדרת על הרפתקאותיה של קלמנטיין, הג'ינגי'ת הכי מקסימה בסביבה - גיבורה פעלתנית, אחוזת תזזית ומאוד-מאוד יצירתית.
הגיע האביב, עץ התפוחים של קלמנטיין מתחיל לצמוח, חברתה הטובה ביותר חוטפת שַׁגַּעַת ניקיונות ובאביב גם יוצאים לטיול שנתי. קלמנטיין אוהבת לטייל, אבל היא לא בטוחה שתסתדר עם הכללים הנוּקשים לגבי "רַעֲשֵׁי הָאֲכִילָה".
במהלך הטיול היא מתחילה לחשוב על כללים. מי קובע אותם, מה המשמעות שלהם והאם יש כללים שמותר להַפֵר, אולי אפילו כדאי להַפֵר? ויש גם את ענן הסירחון המסתורי שנדבק לאוטובוס מספר 7 של ההסעה, תעלומה ריחנית שקלמנטיין נרתמת לפתור.
תאמינו לי, האביב הוא דבר ממש חשוב פה בבוסטון. אחרי השלג והקרח, כל העיר קצת משתגעת כשמזג־האוויר החם מגיע בפעם הראשונה. אז כשאמא שלי בדקה את התֶרְמוֹמֶטֶר, שזה מין מַדחוֹם שמודד את החום של האוויר, ביום ראשון אחר־הצהריים והכריזה שהגיע הזמן לטיול האביב המשפחתי השנתי בפארק בוסטון, לקחתי את מחברת הציורים שלי כי ידעתי שאֶרְאֵה משהו מעניין.
ובאמת ראיתי, תכף ומיד. ליד הפסל "פַּנוּ דֶרֶך לבַּרְוָוזוֹנִים" בגן הציבורי, שם אנחנו תמיד מתחילים את הטיול שלנו, ראיתי את מַרְגָרֶט, החבֵרה שלי, עומדת מעל ברווזון הפְּלִיז הזהוב האחרון. היא לבשה כפפות גומי גדולות והתיזה עליו מי סבון בעזרת ספוג. "מַרְגָרֶט!" צעקתי ורצתי אליה. "מה את עושה?"
אבל כבר ידעתי את התשובה: מַרְגָרֶט נהיית סוּפֶּר־מַרְגָרֶטִית כשמזג־האוויר משתפר. היא מסתובבת ורוחצת כל דבר באזור עד שהוא מבריק. אפילו דברים שלא שייכים לה, כמו דלתות המעלית בכניסה לבניין שלנו והמַדְחָנִים ברחוב.
