הצייר, הסופר, העיתונאי והמורה יאיר גרבוז הודיע חגיגית לעולם שהוא חוזר לכתוב וביקש מבני משפחתו ומכריו לשאול אותו שאלות, ככל העולה על רוחם. בעוד מלחמת השבעה באוקטובר מועכת את הלב, הוא ביקש מפלט בחיפוש תשובות. התוצאה היא יפה נורא – ספר שאלות ותשובות שבו השאלות החביבות והיצירתיות (סבא, למה האנשים שאתה מצייר מכוערים כל כך?) הן נקודת מוצא לדיון אינטלקטואלי בכל מה שהוא אמנותי ובעצם, בכל מה שהוא אנושי.
בספר שאלות ותשובות על אמנות ועל פוליטיקה, על יצירה ועל חברות, על עבר ועתיד, על צער ועל יופי ועל כל מה שהוא חיינו כאן מאז ולתמיד. בין השאלות להן עונה גרבוז בספר:
-למה בעיניך רמברנדט הוא צייר ענק? ("תשובתי: ככה. זהו הקטע הכי מינימליסטי שכתבתי בחיי. כיוון שאינני מינימליסט, מיד הרחבתי: הוא הצייר היחיד שהגוף שהוא מצייר לא נראה צבע. הוא מצייר עם חומרי ההזדקנות. ציור של רמברנדט יכול לקבל הרעלת דם").
-אפשר לאיים עליך באי בודד?
-איפה אתה ואיפה הבינה המלאכותית?
-ממה אתה לוקח הכי הרבה רעיונות?
-אתה יכול להגדיר את עצמך כאמן פוליטי?
-כשיוצאים לטבע לאן חוזרים?
אני אוהב להישאל שאלות ואוהב לענות. תאר לך! אמרה לי אחת השואלות בטון שגם המשכו שאלה. קטעתי אותה: אני לא יודע לתאר לעצמי! אני יודע רק לתאר לכם ולכן! אז תאר לנו, היא אמרה... איך אתה יודע שהציור שלך גמור? שאלה יפה שעוד אשוב אליה. עניתי כדרכי… כלומר, ללא קיצורים, הרבה מאוד פעמים אני יודע שהציור גמור ובהרבה מהפעמים האלה אני טועה והוא עדיין זקוק למגע. אפילו כשאני כבר חותם עליו... לא פעם... אני שב לעשות בו פעולות החייאה. לעיתים אני נוזף בעצמי באמצעות מחיקה. עד שמגיע הרגע שאני לא מוצא בציור חסר. ואני קצת עייף וגמור ממנו ומדרישותיו ורוצה לסובבו עם פניו אל הקיר ושיהיה נסתר שם, באפלולית. אני כמובן לא יודע אם טוב הוא הציור, אם עלוב הוא ורע. בדרך כלל אשתמש במינוחים אחרים, אקווה להגיד עליו שהוא מפתיע, חדש, אחר וגם מביך וחשוף. תמיד מביך. מכנים אותו ציור שלי, אבל מבחינתי כל זמן שהוא שלי הוא איננו גמור, וכאשר אני בטוח שסיימתי הציור כבר איננו שלי יותר והרי הוא מותר לכל אדם. לי הוא מותר לשכחה. כשהוא מסתיר פניו ממני הוא פנוי לגורלו. אם אני חוזר להביט בו למרות הכול, זה בכדי לבחון האם הוא הותיר לי צאצאים, תרומת זרע. כשלעצמי אני רק שואל לתפקידו במערכת הרבייה. וכאשר שואלים אותי אם קשה לי להיפרד מציור חדש, אני עונה: לפרידה צריכים שניים והציור הוא אחד.
