האם גם לכם יש דבון רך פרוה שקבלתם מבן משפלה או מחבר? מה גורם לנו לחבק וללטף דבון, גם אם הוא ישן, קרוע ומרפט? איך מרגיש אדם מבגר שפוגש דבון שלא ראה מאז ימי ילדותו?
הסופר והמאיר טומי אונגרר בחר לספר לכם ספור שהמספר שלו הוא בעצם דבון. באמצעות ספור חייו הנוגע ללב של הדבון אוטו מספר לנו אונגרר על אחת התקופות הקשות שידעה האנושות, תקופת מלחמת העולם השניה. הדבון אוטו הוא עד ראיה המתעד את ילדותם המאשרת של שני החברים, דוד ואוסקר, ילד יהודי וילד נוצרי, לפני פרוץ המלחמה. הוא מתאר את הפרדה שנכפתה עליהם עקב המלחמה, את הסבל שהיה מנת חלקם בתקופת המלחמה ואת התאחדותם מחדש שנים רבות לאחר סיומה.
דרך עיניו של הדבון אוטו אנו רואים את האלימות ואת חסר ההגיון שבמלחמה, שבה נפגעים בני אדם מכל הצדדים - ילדים ומבגרים, וגם בבות ודובונים. אבל דרך עיניו אנו גם למדים שבאמצעות האהבה, הידידות והפיוס אפשר להשתקם, להרפא ולזכות מחדש בחיי שלוה ושלום.
"כְּשֶׁסּוֹחֵר הָעַתִּיקוֹת הִנִּיחַ אוֹתִי בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה שֶׁל הַחֲנוּת שֶׁלּוֹ, מִיָּד הֵבַנְתִּי: 'אוֹטוֹ, עַכְשָׁו אַתָּה כְּבָר זָקֵן!'"
