ספרן של שלומית ראונר והמאיירת נועה קלנר, המורכב משני סיפורים שונים, אחד על בוקר ושני על ערב, המתחילים כל אחד מהם בצד אחר של הספר.
בעצמי הוא סיפור של בוקר, על שגרה, עצמאות ופרופורציה. שחר הקטן רוצה להתלבש, להתארגן ולאכול בדיוק כמו אחיו הגדול דורון. הוא לא רוצה לקבל עזרה מההורים והוא מתוסכל. אך כשמגיע דורון, אחיו הגדול, לבקש עזרה על מנת לנעול נעליים, הוא מבין שגם ילדים גדולים שיודעים הכל מבקשים עזרה מההורים כשהם צריכים.
הולכים לי... הוא סיפור של ערב, המתבונן בחיוך על התפר שבין היום והלילה, ועל הקושי לעזוב את הפעילות לטובת השינה. מה קורה כשאבא שוכח את הסוף של המילה? סמכו על הילדים שהם ינסו הכל: הולכים ל-רקוד, ל-רכוב, ל-טעום. רק אחרי שאבא נרדם, נזכר דורון שכבר מאוחר והגיע זמן לי-שון.
