רציניקן - החיים של יעקב אגמון

בקיץ 2006 נפלו טילים על חיפה, ובלי קשר לכך הייתה תחושה שהתרבות המקומית נכחדת. “קוצרים בנו,” אמרה גילה אלמגור והתכוונה לכל גדולי התרבות, שבזה אחר זה הלכו לעולמם: יוסי בנאי, שושנה דמארי, נעמי שמר, אהוד מנור, אריק לביא, אברהם דשא פשנל, אפרים קישון ואחרים. יעקב אגמון הוא אחד מנציגיה האחרונים, המשפיעים והחשובים ביותר של אותה תרבות נכחדת. בגוֹגוֹל הוא בקיא יותר מאשר בגוּגל, הוא לא ממש גולש באינטרנט, ולא בטוח אפילו שהוא יודע לשלוח אס-אמ-אס (מסרון), אבל הוא נתן את חייו לתרבות בישראל, מדינה שבה הכול חולה, גם התיאטרון, ובכל זאת יש מי שלא מוותר. וחייו עצמם, מה הם? אירוע רודף אירוע, דרמה דולקת בעקבותיה של עוד דרמה, כותרת רצה אחר כותרת. רגע דל? נסו בגלגול הבא. או סקנדל או פסטיבל. “אנשים שואלים אותי: מה אתה צריך לעבוד בגילך? לא עבדת מספיק? כבר עשית הכול, קח את הזמן ותנוח קצת. אבל לי תמיד היה מזל גדול שהעבודה שלי היא ההובי שלי ולהפך, אז אני ממשיך עם ההובי ומנסה לגוון, לרענן, להמציא המצאות ולהפתיע גם את עצמי ככל האפשר, כדי שלא יהיה לי משעמם. ומתברר שעם האוכל באמת בא התיאבון.”