מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה

כשהייתי צעיר מאוד ורבץ עלי הדחף להיות במקום  אחר, הבטיחו לי אנשים בוגרים שבגרות תרפא את הגירוי הזה. כשעל פי מניין  השנים נחשבתי לאדם בוגר, היתה התרופה שרשמו לי גיל העמידה. בגיל העמידה  הובטח לי שגיל מופלג יותר ירגיע את הקדחת שבי, ועתה, כשאני בן חמישים  ושמונה, אולי סניליות תעשה את העבודה. שום דבר לא פעל. ארבע צפירות צרודות  של צופר אונייה עדיין מסמרות את השיער שלעורפי ומקפיצות את רגלי לנקישה.  קול של מטוס סילון, של מנוע מתחמם, אפילו קול נקישות של פרסות הברזל של  סוסים, נושאים עמם את הרעד הנושן, את הפה היבש והעין הבוהה, את כפות  הידיים החמות ואת הקיבה המתהפכת גבוה מתחת לצלעות. במילים אחרות, אני לא  משתפר; ובמילים אחרות יותר, בטלן נשאר בטלן. אני חושש שהמחלה חשוכת  מרפא. אני מציין את העובדה הזאת לא כדי שאחרים ילמדו ממנה, אלא כדי  להבהיר אותה לעצמי.