יצירתו המוכרת ביותר של גרגור פון רצורי (1988-1914), מחשובי הסופרים הגרמנים במאה העשרים, היא רומן מטריד, פרובוקטיבי וסוחף, הבוחן בדרך מקורית את שורשיה הקדומים המסורתיים של האנטישמיות באירופה ואת הרקע שיוביל לימים לצמיחת הנאציזם. תרגם והוסיף אחרית דבר: חנן אלשטיין.
גיבור הרומן הוא נצר למשפחת אצולה שירדה מגדולתה לאחר מלחמת העולם הראשונה, אך חיה עדיין על תהילת ימי העבר. בחמישה פרקים המרכיבים את הרומן, חוזר המספר אל תקופות מרכזיות בחייו - החל בילדותו בבוקובינה, דרך שנות נעוריו והתבגרותו המינית בבוקרשט ובברלין, וכלה בבגרותו, כשהוא חי באיטליה, נשוי בשלישית ומתמודד עם האסונות שפקדו אותו.
הוא אינו נאצי בדעותיו. להפך: הוא חי כאיש העולם הגדול, נרתע משיחות פוליטיות ונודד ברחבי אירופה. יש לו חברים יהודים ואהובות יהודיות - קשרים שאותם הוא מסתיר. לאורך כל חייו הוא מנהל עם היהודים מעין ריקוד אסור של משיכה ודחייה, סקרנות ובוז, הזדהות ורתיעה - פעם זהו ילד יהודי עני שמתגלה כפסנתרן מחונן ומעורר את קנאתו; פעם זוהי אלמנה יהודייה שמתאהבת בו עד כלות; ופעם זוהי בתם ההוללת של שכניו היהודים, שספק מפתה ספק משחקת בו.
רק בחלק החמישי, שמסופר שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה, מבין כנראה הגיבור לאילו מחוזות נוראיים הוביל אותו הריקוד הזה, ועד כמה עיוור היה - ולכן שותף בעקיפין - לזוועות הגדולות ביותר שעשו בני אדם.
בשנת 1957 שהיתי במשך כמה ימים - מסיבות ובנסיבות שאיני רוצה להיכנס אליהן כאן - במקום שנקרא שפיטְצינגְזה, בבוואריה עילית. מאחר שהייתי צריך לכלות חלק ניכר מזמני בהמתנה, יצאתי תכופות לטיולים רגליים, ובאחד מהם גיליתי לחוף האגם המקומי אתר להשכרת סירות משוטים.
אני לא חותר מושבע. להפך: חוויה טראומטית מימי נעורי הרחיקה אותי לצמיתות מספורט החתירה. גם היום אני נוטה לראות בו עיסוק גס למדי, ובשום פנים לא מעורר שאר רוח.
האשם בכך היה קרוב משפחה שלי, מבוגר ממני בשנים רבות מאוד, שבאותם זמנים הוצג לי ככליל השלמות מכל בחינה שהיא. הוא היה ההתגלמות של מה שבווינה מכנים ״פֶשאק״ — ״מהמם״: קצין פרשים אוּלאני שחזר הביתה ממלחמת העולם הראשונה בריא ושלם בלי שום שריטה, התאים את עצמו על נקלה לתנאי החיים האזרחיים שלאחר המלחמה ונעשה לאיש עסקים מצליח, גבר חובב הנאות וחיים טובים, יפה תואר, אלגנטי, אהוב על הנשים וספורטאי בשעות הפנאי. את ימי ראשון נהג לעשות במועדון חתירה אופנתי לגדות פלג ״הדנובה הישנה״. מאחר שבמשפחה שלי קיוו שחברתו תשפיע לטובה על אופיי השברירי ושהאוויר הצח יפעל לחיזוק מצבִי הבריאותי הרופף, לעתים תכופות נאלצתי להתלוות אליו בביקוריו במקום. את השנאה שטיפחתי כלפיו בחשאי העתקתי במלואה אל המיליה הספורטיבי הזה.
