במסגרת פרויקט העוטף במילים ערכו מאז היום השני למלחמה משוררים ומשוררות, סופרים וסופרות, יוצרים ויוצרות מתחומי הספר והתיאטרון סדרה של פגישות אישיות עם ניצולי וניצולות הטבח ביישובי העוטף והנגב המערבי. המטרה: לתעד את עדותם/ן ואת נסיבות הצלתם/ן, וגם לאפשר להם/ן קתרזיס ומעין עזרה ראשונה נפשית.
שבת, שבעה באוקטובר, בעריכת רון דהן ומעין אבידן, כולל יותר מחמישים עדויות שנאספו ונערכו, ומשרטט תמונה אישית אך רחבת מבט, כואבת ומפוכחת, של אירועי השבת השחורה לאורכו ולרוחבו של עוטף עזה וגם מחוצה לו.
"ברגע שיצאתי מהדלת נחת עליי מין שקט כזה. ידעתי: אני חוזר לכאן בריא ושלם. אמרתי לעצמי: לא משנה מה יקרה, אליי הביתה הם לא יגיעו."
"פעלתי מתוך חשבון פשוט, למי הכי פחות יכאב. זה היה משפט שלמה כזה. עשיתי 'סדר מוות'. זה נשמע נורא, אבל סידרתי אותנו אחד אחרי השני בממ"ד הקטן במחשבה — מי ייהרג קודם."
"פתאום רכב מקבל טיל אר־פי־ג'י ישר לתוכו. הרכב עף באוויר, מתפוצץ, עם האנשים בפנים והכל. באותו רגע אני מכבה את האוטו, תופס את נועה, מושך אותה ביד, מוציא אותה, מסתכל על השעה, מאד מוקדם, שבע וקצת, מחפש את השמש ורואה שהיא יחסית נמוכה, שלא עלתה יותר מדי, מבין ששם זה מזרח, עזה זה במערב. מתחיל לרוץ לכיוון השמש."
