אימה משתקת

"גברתי מזכירת המדינה," אמר צ'רלס בוינטון ונחפז לצד הבוסית שלו, שחצתה במהירות את מסדרון המהגוני ואת שורת משרדי הבכירים שלאורכו, בדרך למשרדה שבמחלקת המדינה. "נשארו לך שמונה דקות להגיע לקפיטול."
"זה לוקח עשר," אמרה אלן אדמס והחלה לרוץ. "ואני צריכה להתקלח ולהחליף בגדים. אלא אם כן..." היא נעצרה ופנתה לראש הסגל שלה. "אני יכולה ללכת ככה?"
היא פשטה את זרועותיה כדי לספק לו מבט מקיף. אי־אפשר היה לטעות במבטה המפציר, בחרדה שבקולה ובכך שנראתה כאילו נגררה קשורה לאחוריו של טרקטור חלוד.
פניו התעוותו לחיוך שהכאיב לו כמדומה.
אלן אדמס, בשנות החמישים לחייה, התנשאה לגובה ממוצע, מטופחת ואלגנטית. חוש אופנתי ומחַטבים הסתירו את חיבתה לאקליירים. איפור עדין הבליט את עיניה הכחולות והנבונות מבלי לנסות לטשטש את גילה. לא היה לה צורך להעמיד פני צעירה משהייתה, אבל היא גם לא רצתה להיראות מבוגרת מגילה.
הסַפּרית שלה נהגה לקרוא לצבע השיער שרקחה לה במיוחד 'בלונד סמכותי'.
"בלי להעליב, גברתי מזכירת המדינה, את נראית כמו חסרת בית."