אלות גורל וזעם

זרזיף סמיך מהשמים, כמו מסך שגלש פתאום. עופות הים חדלו לכוון כליהם, האוקיינוס נדם. אורות בתים מעל המים התעמעמו לאפור.  שני אנשים התהלכו לאורך החוף. היא היתה בהירה וחדה בביקיני ירוק, אף שהיה זה מאי קר במֵיין. הוא היה גבוה, מלא חיים; ריצד בו אור אשר לכד את העין ולא הרפה. שמותיהם היו לוֹטוֹ ומתילד. במשך דקה הם הסתכלו על בריכת סלע מלאה יצורים דוקרניים שהעלו סלסולי חול ונעלמו. ואז הוא אחז בפניה בידיו, נשק לשפתיה החיוורות. הוא היה יכול למות בו במקום מרוב אושר. בדמיונו ראה את הים גואה לשאוב אותם פנימה, יונק מהם את בשרם ומגלגל את עצמותיהם במעמקים מעל שיני האלמוגים שלו. אם היא לצדו, חשב לעצמו, הוא ייסחף בקול שירה. ובכן, הוא היה צעיר, בן עשרים ושתיים, ובאותו הבוקר הם נישאו בסתר. בהינתן הנסיבות, אפשר לסלוח להפרזה. אצבעותיה במורד אחורי בגד הים שלו צרבו בעורו. היא דחפה אותו לאחור, הוליכה אותו במעלה דיונה מכוסה גבעולי טופח חוף, ושוב מטה היכן שחומת החול חסמה את הרוח, שם היה חמים יותר. מתחת לחזיית הביקיני עטה עורה המצטמרר גוון כחול ירחי, ופטמותיה שקעו מרוב קור. על ברכיהם עכשיו, אף שהחול היה גס ומכאיב. לא היתה לזה חשיבות. הם היו לפִיות ולידיים. הוא גרף את רגליה אל מותניו, דחק אותה מטה, כיסה אותה בחום גופו עד שחדלה לרעוד, עשה מגבו דיונה. ברכיה המשופשפות התרוממו לשמים.