האנדרגראונד הישראלי של שנות ה-80, בעיקר המוזיקלי והפוליטי, מתואר בספר התיעודי-אישי של אבי פיטשון אשר חובש מספר כובעים: עד, משתתף פעיל, ובעצמו מקים של להקות וגופים פוליטיים סהרוריים שהיוו חלק מהנוף התת-תרבותי שאותו הוא מתאר. פיטשון פורש רשימת מצאי של קבוצות ואקטים פוליטיים, להקות וסצנות, אלבומים ואנשים שחלקם הגדול לא תועד כלל, או טרם זכה להתייחסות רחבה גם במסגרתם של מבטים קודמים על השוליים של התקופה שבין תחרות האירוויזיון שהתקיימה בירושלים בשנת 1979, דרך מלחמת לבנון ועד לאינתיפאדה הראשונה.
הזיכרון האובססיבי של פיטשון ממלא את סיפור המסגרת בפרטים ובחיוּת, בכתיבה סוחפת, סוגסטיבית לעיתים, אשר נעה ללא מאמץ מהרהורים פילוסופיים-פוליטיים לסיטואציות מצחיקות או נוגעות ללב. האישי והקולקטיבי מתערבבים בטבעיות, מכיוון שהניסיון להבין את הבחירה האישית לעמוד מהצד ואחר כך מנגד כולל רעיונות, אסתטיקה, סאונד, חברויות ואהבות. פאנק כתחפושת בפורים ופאנק כהתנגדות פוליטית. הסיפור נע בין ראיית עולם של נער לזו של איש, בין אמונה מוחלטת בדרך לבין שבר רעיוני.
