"אנשים שאינם אוטיסטים שואלים אותי תמיד על הרגע שבו התחוור לי שאני מבינה כיצד בעלי-חיים חושבים. נדמה להם שזו הייתה מעין התגלות, אך זה לא מה שקרה", כותבת החוקרת האמריקאית למדעי ההתנהגות, פרופ' גרנדין טמפל, בהקדמה לספרה השפה הסודית של בעלי-החיים. "זמן רב מאוד עבר עד שהבנתי, שאני רואה אצל בעלי-חיים דברים שאחרים אינם רואים. רק כשהגעתי לגיל ארבעים הבנתי שהאוטיזם מקנה לי יתרון משמעותי על בעלי מפעלי הבשר ששוכרים את שירותיי. האוטיזם הִקשה על חיי ועל לימודיי, אך הוא אִפשר לי להבין בקלות את בעלי-החיים".
הכשרתה המקצועית וחייה כאוטיסטית העניקו לטמפל נקודת מבט ייחודית, השונה מנקודת מבטם של מומחים רבים בתחום. בספרה, שנכתב עם קתרין ג'ונסון ומבוסס על מחקר בן שלושים שנה, טמפל מובילה אותנו בבטחה אל תוך עולמם של בעלי-החיים, כשהיא חוקרת נושאים כמו כאב, פחד, תוקפנות, אהבה, חברות, תקשורת, לימוד וגאוניות של בעלי-חיים. היא משתפת ברעיונות מהפכניים על אוטיזם ועל האופן שבו בעלי החיים מרגישים וחושבים, רעיונות אשר היא מיישמת בעיצוב סביבות גידול ומכשירי שחיטה מפחיתי סבל לבעלי חיים.
פרה נבהלת למראה מעיל צהוב המתנופף על הגדר. אבל מי שאינו חושב בצורה חזותית, לא יבחין אפילו במעיל הצהוב המתנופף ברוח. המעיל אינו בולט מיד לעין, כפי שהוא בולט לי או לפרות. מכיוון שבמשך זמן רב לא ידעתי שאנשים חושבים במילים ולא בתמונות, לא הבנתי מדוע אנשים רבים כל-כך שמטפלים בבעלי-חיים, עושים טעויות בסיסיות ובולטות כל-כך לעין. פגשתי גם מטפלים טובים מאוד בתעשיית הבקר, אך עדיין הייתי מופתעת כשגיליתי מטפל מקצועי שעושה טעויות טיפשיות כל-כך. כיצד ייתכן שהם אינם מודעים כלל לטעויות שהם עושים?
