ספרו הראשון המתורגם לעברית של מייקל אייגן, אחד הפסיכואנליטיקאים הבולטים והפוריים בפסיכואנליזה בת זמננו, שאת כתיבתו אפשר למקם במרחב שבין הפסיכואנליזה הבריטית של ויניקוט וביון לבין הפסיכואנליזה ההתייחסותית האמריקאית, אם כי דמותו הייחודית וקולו יוצא הדופן מקשים במקצת על מיקומו.
ניתן לראות את מכלול כתביו של אייגן כחיפוש מתמשך ומתפתח אחר חוויית החופש של האדם, המתהווה מתוך תנועה בין מגוון החוויות הנוצרות בתוכו, במגעו עם זולתו ובהתמסרותו מלאת השחרור והאימה להשפעתם הבלתי פוסקת של החיים עצמם. בספר זה מרחיב אייגן חיפוש זה אל תוך חוויית המוות הנפשי, הכאב והאובדן.
חלקו הראשון, התיאורטי, של הספר עוסק בסקירה ובהמשגה מחדש של חוויות אלו במשנתם של פרויד, קליין , ויניקוט וביון. חלקו השני, הקליני, מתאר באמצעות הצגות מפורטות של מפגשים טיפוליים את הביטויים השונים של חוויות המוות הנפשי, הכאב והחסר במגוון של מצבים נפשיים ובמצוקות חיים, ואת הדרכים לנוע מהן לתחושות של חיות, ממשיות ומשמעות.
