עמנואל (מנו) רוזן, שגדל בתל אביב וחי בקליפורניה, ידע שסבו וסבתו נסעו לגרמניה ב-1956, אבל לא ידע שסבו קפץ אל מותו חמישה חודשים אחרי שחזרו לתל אביב. הוא ראה את אמו מתקתקת במרץ במכונת הכתיבה, אבל לא ידע על המאבק שלה לאלץ את גרמניה ליטול אחריות על מות אביה, ובוודאי לא על הפסיכיאטר הנאצי שמינה בית המשפט לפסוק בנושא.
בקיצור, הוא לא ידע הרבה, עד שמצא קופסה עם מכתבים שסָבוֹ וסבתו שלחו לאמו מאותה נסיעה. כמעט חמישים שנה לאחר נסיעתם, מנו רוזן יצא למסע בעקבות ההיסטוריה של סבו וסבתו - אשר עזבו את גרמניה ב-1933 בעקבות עליית הנאצים לשלטון, התקשו להתאקלם בישראל, חזרו למולדתם לביקור כושל ב-1956 ושוב לישראל, כאן התאבד הסב ב-19 במרץ 1957.
הספר כולל תמונות של גיבוריו לאורך השנים, לצד צילומים שצילם רוזן במסעו, עשרות שנים אחרי כן.
כבר שש שעות אני יושב במטוס מניו יורק לתל אביב, וכבר רבע שעה מבטי מקובע במסך הדיגיטלי שמולי. חוט לבן דק מתוח מעל אוקיינוס כחול, ועל החוט הדק הזה - כמו הלוליין שחצה פעם את מפלי הניאגרה - עומד מטוס קטן. עומד ומסרב להתקדם, כאילו הוא שוקל להסתובב ולחזור לניו יורק, אבל גם לזה אין לו חשק. מה אני בכלל מחפש שם בתל אביב שבקצה החוט? בצד של האוקיינוס שזה עתה עזבתי מאחור, איש לא יודע דבר על הנסיעה של אוֹמָה ואוֹפָּה. מרטין לא יודע כלום. גרטרוד לא זוכרת. ומי בתל אביב יֵדע יותר? רות, בת דודתה של אמי כבר אמרה לי, שהיא רק זוכרת שהם נסעו ותו לא. רפי, אחיה של אמי, כבר סיפר לי כל מה שהוא יודע, וזה לא הרבה כי הוא לא היה בארץ כשהם נסעו. היחידה שידעה הכול על הנסיעה ההיא זו אמא, והיא כבר לא בתל אביב.
