קריאתה האינטימית של האמנית דורית רינגרט בחלקו הראשון של הרומן אל המגדלור מאת וירג'יניה וולף הניבה לאורך השנים רישומי דיו, עיפרון וצבעי מים על נייר, בניסיון להתמודד בדרכים שונות עם שאלת עצם ההעברה של מצבי תודעה לציור – שאלה הפנימית לעלילת הרומן של וולף. וכך, בפרפרזה על דברי וולף ברומן וביומנה, היא "מניחה את הנשמה על הקנבס".
עבודתה של רינגרט מתמקדת בעיקר בתנודות מצבי התודעה של שלושה מגיבורי הרומן: מר ומרת רמסיי ובן הזקונים שלהם, ג'יימס.
במסה המלווה את הספר, מתבוננת מיכל בן־נפתלי ברישומים מתוך שיחה עם דורית רינגרט וקריאה ברומן וביומניה של וולף. נקודת המבט שלה מאירה גם את היחסים שנוצרים בין האמנית לבין לילי בריסקו, המחברת-ציירת שטמנה וולף ברומן.
צילום כריכה: אבי חי
מתוך המסה של מיכל בן-נפתלי:
ההשפעה המסתורית הזאת שיש לאל המגדלור על קוראיו, גם מקץ תשעים שנה להופעתו, השפעתו של ספר ש'לא מצליחים לגמור', דווקא מפני שהוא שב ומתחולל כל העת; דווקא מפני ששאלת ההגעה אל נקודת הסיום, המסע אל המגדלור פשוטו כמשמעו, המסע אל היעד, אל המימוש או הסיגור של דרמת העלילה, אינה באמת השאלה המכרעת שלו; דווקא מפני שהאמת הפנומנולוגית של הספר מחכה אֵי שם באופק, תמיד עתידה לבוא. ההשפעה המסתורית, החורגת מהעולם שהספר הזה אחוז בו – בית הקיט של משפחת רמסיי ליד הים באיים ההיברידיים בסקוטלנד, באחר הצהרים של ספטמבר, רגע לפני פרוץ המלחמה הגדולה והחורבן שיומט עליו – אל מחשבת הצורה המשוכללת של וירג'יניה וולף, המחפשת אותה שעה ביצירתה אחר נוסח שונה מהרומן הקונבנציונלי, נוסח רחב יותר, אטי יותר, נוסח אלגי שלא יחמיץ את הניסיון, או יסלף אותו ברידודו לזמן השעון, אלא יבקש להקיף את המֶשך הכיאוטי של התחושות, המחשבות והרשמים הסובייקטיביים בסימולטניות של הרגע, לארגן אותם בסמיכות וברציפות, להאציל עליהם איכות אישית ואל-אישית, בת חלוף ונצחית.
