שיחות של ונדה יוקנייטה עם 18 ילדים החיים במוסדות שונים בליטא. המשותף לילדים הוא מצוקה או מגבלה מאחד משני סוגים: פיזית - חלקם עיוורים, חירשים או אילמים; או חברתית - חלקם התגלגלו למסגרות שיקום לעבריינים צעירים.
ספר חד-פעמי ופורץ גבולות - להורים, פסיכולוגים, מטפלים, אנשי חינוך, עובדים סוציאלים ולכל מי שילדים קרובים ללבם.
מתוך ראיון עם המחברת:
"ההקשבה היתה חשובה מהשאלות... נדרשה לי זהירות כמעט חייתית. התקשורת עם ילד חירש, כשהוא מאמץ אותך למעמקי עיניו - טוהר שכזה הוא קשה מנשוא. וילד עיוור שומע אותך נושמת... בנֶהֱגָה בחשכה השלכתי עצמי מזירת 'לכתוב על לא כלום במומחיות', פרשתי אל מעבר לגבול ונסוגותי כל כולי אל המקום שבו שוכנים הקשיים והמוגבלויות של החיים עצמם: המוגבלות שלנו לחיות, להביא ילדים לעולם, לאהוב זה את זה... לא התלבטתי ולו לרגע בקשר לספר זה, הוא יצליח כמו ילד, הוא יצוף על פני המים וישרוד".
וָנדה יוּקנַייטֶה היא סופרת ומחזאית ליטאית נודעת ונערצת בארצה. זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בהם: פרס האמנויות של ממשלת רפובליקת ליטא לשנת 2004 והפרס הליטאי הלאומי לתרבות ולאמנות לשנת 2008.
לורטה: הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאוד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. לא יודעת, אני רוצה לחיות. ממש רצון מאוד חזק כזה.
ונדה: מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים?
לורטה: אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר.
***
ונדה: ואת לא מקנאה באנשים מבוגרים שבכלל לא מהורהרים בעניינים כאלה, כמוך?
אלזה: לא, אני מרחמת עליהם. הרי הם כבר מבוגרים, ועדיין לא חושבים.
ונדה: את סבורה שאנשים לא חושבים בגלל שלא עברו דברים כאלה?
אלזה: יכול להיות שהם עברו משהו דומה, אבל כשהכל נגמר בשלום, הם שוכחים הכל. גם את אלוהים. גם את הנס שקרה.
ונדה: למה את לא שוכחת?
אלזה: כי זה שיעור. שיעור אסור לשכוח.
