"ברנאר-אנרי לוי היקר,
אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים למדי ... יחד אנחנו מהווים
סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחוּמרה שצִדקתה עמה,
המגזין 'טיים' ... תנאי הדיון מוכנים".
כך נפתחת חליפת המכתבים בין מישל וולבק והפילוסוף ברנאר-אנרי לוי, שהתנהלה ב-2008 וכוללת 28 מכתבים.
המכתבים עוסקים בנושאים שונים ומגוונים: הקריירה
הספרותית לעומת הקריירה של אינטלקטואל מעורב,
עלייתן של הדתות במערב, מקורות ההשראה הספרותיים
של השניים, פוליטיקה, יחס התקשורת אליהם, ועוד.
מתוך המכתבים מצטיירות דמותיהם של שני האנשים השנואים ביותר בצרפת, ואיתן חיי התרבות והרוח של צרפת במאה ה-21.
ברנאר–אנרי לוי היקר,
אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים למדי. כפוזאיסט מקצועי ומומחה בלהטוטי תקשורת ־ אתה מבזה אפילו את החולצות הלבנות שאתה לובש. מתחכך בשררה, טובל מילדות בעושר מגונה ־ אתה התגלמותו של מה שמגזינים ירודים דוגמת ״מריאן״ ממשיכים לכנות השמאל–קוויאר, ושהפובליציסטים הגרמנים מכנים ביתר עידון סיעת טוסקנה (Toskana-Fraktion). פילוסוף עקר–מחשבה אבל עתיר קשרים ־ אתה גם יוצרו של הסרט הנלעג ביותר בתולדות הקולנוע. כניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען ושונא נשים נקלה; יהיה זה מעל לכבודי להיות חלק מהמשפחה הדוחה של האנרכיסטים של הימין; ביסודי אני רק כפרי נבער. כסופר שטוח וחסר סגנון קניתי לי מוניטין ספרותיים בעקבות טעות–שיפוט תמוהה שעשו לפני כמה שנים מבקרים פזורי דעת. למרבה המזל, הפרובוקציות המאומצות שלי כבר לא מרגשות אף אחד. יחד אנחנו מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחוּמרה שצִדקתה עמה, המגזין ״טיים״. לא נקפנו אצבע לחידוש סצנת האלקטרו בצרפת. אנחנו אפילו לא מופיעים ברשימת הקרדיטים של ״רטטוי״. תנאי הדיון מוכנים.
